ירח סתיוי מתמלא בשמיים
עננים אפורים מטיילים בינתיים,
שקט שורר על העיר הדומעת,
שקט ואת לא שומעת
ייללת תן צעיר מתמזגת עם בכיים של ילדים
צעקת חיה פצועה ואנשים עזובים,
קללה מרחפת מעל ראשך השמש שקעה על עירך.
לעולם לא תדעי איך קראתי בשמך איך בעיניים זרות חיפשתי דמותך
טיילתי איתך בשמי דיכאון כשהאירו פנייך אורות הניאון
וידעתי שאינך נמצאת עוד ולעולם לא תהיי,
ילדת הפרחים הנובלים.
בדמיוני מצייר דמותך מטייל בעולמך
מחפש את הצרחה ששתקנו ביחד
נוגע בפצעים שפתחנו ביחד
מלקק שפתיים שטעמנו ביחד,
לבד היינו תמיד ביחד.
הוויתך התפזרה למול עיניי כלא היית חלק מחיי,
ושאלה עודנה נשארת איתנה,
האם היית או אגדה? |
