את אומרת שאני מתנגן בך עכשיו,
אבל את כל כך שקטה,
אני לא יכול אפילו
לשמוע את עצמי.

ומילים, ושירים, ופרחים ושוקולד. ואני אוהב אותך ואת כותבת
עליי, וזה בכלל לא ברור מה קורה פה יותר. וזה בלבול שהורס
אותנו, זה לא חוסר התקשורת או הכעס או אפילו הנשים האחרות, זה
העובדה שאנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות. וכנראה שנמשיך את זה
עוד קצת, וכנראה שאז זה ייגמר, ומאוחר מדי או מוקדם מדי, אבל
אף פעם לא בדיוק.
ואולי תחשבי עליי כמו שאני חושב עלייך, על החולצה הורודה או
המבט האוהב, ועל החיבוקים הארוכים שמרגישים כמו חום בפעם
הראשונה, ועל מבט שאומר הכל בלי שיגיד כלום. וזה בעצם חלומות,
או אשליות, כי החולצה היא בכלל אדומה שדהתה בכביסה, והחום, הוא
עובר.
וכנראה שגם תעזבי את תל אביב, כי פריז הרבה יותר קרובה, אבל
אני אשאר פה, מישהו צריך לשמור על הדירה עד שתחזרי, להחזיק
מפתח מתחת לשטיח ולנקות חלונות. ובטח תהיי סופרת או משהו אחר
אומנותי, ואני יעבוד פה במפעלים ויחלום על פריז, בשביל שאת
תוכלי לחלום על בית.