מרים הולכת רק על הקווים. זה מסוכן, אם בטעות הולכים לא על
הקווים. אפשר למות מזה. היא לא זוכרת מתי התחילה עם זה. לפני
כן היא פחדה מהקווים וקיפצה ביניהם. אמא שלה הייתה משתגעת מזה.
היא הייתה אומרת שאי אפשר ללכת אתה ברחוב ושהיא עושה לה בושות.
אחר כך, בלילה, הייתה מרים מצמידה את אוזנה לדלת חדר השינה של
הוריה ושומעת את אמה בוכה. "משהו לא בסדר עם הילדה", היא הייתה
אומרת תמיד.

מרים הולכת רק על הקווים. התאריך הוא השנים עשר ביוני, מה
שאומר שהיא כבר בת תשע, שלושה חודשים וארבעה עשר יום. מתוך זה
שנתיים בפנימייה. לא, בעצם שנתיים החל מהראשון בספטמבר. ההורים
שלה השאירו אותה שם כי היה להם קשה עם זה שהיא "מיוחדת", כפי
שנהגה היועצת לכנותה מפעם לפעם. כשהיא הייתה קטנה, עוד חשבו
שהיא כמו כל הילדים. בגן היא החליטה יום אחד שהיא לא מוכנה
לאכול יותר דברים אדומים, וסירבה לאכול את ארוחת הצהריים בטענה
שהעגבנייה נגעה בפירה ובקציצות. הגננת ניסתה להכריח אותה
לאכול. איזה בכי הלך שם, עד שההורים שלה באו לקחת אותה. מרגע
שלמדה לקשור לבד את השרוכים, היא הייתה חייבת לפרום ולקשור
אותם שלוש פעמים לפני היציאה מן הבית. אך השיא של כל זה היה
בכיתה א', כשנפלה בהפסקה ופחדה לקום מחשש שתיאלץ לדרוך לא על
הקווים. היא נשארה לשכב שם בעוד שבני כיתתה וגם התלמידים
מהכיתות הבוגרות יותר התגודדו סביבה ולעגו לה. זה נגמר רק
כשאבא שלה הגיע והרים את הילדה הבוכייה והמנוזלת מהרצפה. את
כיתה ב' היא התחילה כבר בפנימייה.

מרים הולכת על הקווים בדרכה אל חדרה של היועצת. היועצת ביקשה
מהמחנכת של מרים לקרוא לה אליה. היא לא יודעת למה קוראים לה.
היא ילדה טובה והיא אינה מפריעה בשיעורים, והיא מצטיינת בחשבון
ובתורה, וגם בטבע, ולמעשה בכל המקצועות. בחדרה של היועצת יש
ציורים שציירו לה ילדים אחרים שלמדו בפנימייה, ומרים אינה
אוהבת את זה. יש שם יותר מדי צבעים מעורבבים. הפעם היא אינה
שמה לב לזה. היא רק שמה לב שדודה שלה, יפה, יושבת שם עם עיניים
אדומות מבכי. מרים רגילה שמבוגרים בוכים בגללה, בגלל שהיא
"מיוחדת" ולא כמו כל שאר הילדים. היא רוצה להגיד ליפה שהיא
בסדר, שטוב לה בפנימייה ושהיא "פורחת פה", כמו שאמא שלה תמיד
אומרת כשהיא באה לבקר. אבל יפה אינה נותנת לה לדבר.

הייתה תאונה. אמא ואבא נסעו באוטו והתנגשה בהם משאית. מרים כבר
לא תחזור הביתה בסוף שנת הלימודים לחופש הגדול. היא צריכה ללכת
עם דודה יפה עכשיו, שמונה עשר ימים לפני סיום שנת הלימודים.
כן, אפילו שיש עכשיו שיעור חשבון. את לא מבינה מה שאומרים לך?
מרים דווקא מבינה טוב מאוד. כאב חד מפלח את חלל בטנה, כמו
כשקיבלה כדור בבטן בשיעור התעמלות כששיחקו מחניים, אבל יותר
גרוע. דודה יפה, אל תבכי, היא רוצה לומר אבל שותקת. אמא ואבא
יושבים עכשיו על ענן עם מרקם של צמר גפן ומסתכלים עלייך. הם לא
רוצים שתבכי.

את הקיץ בילתה מרים אצל הדודה יפה. לא היה לה טוב שם. בני
הדודה שלה כל הזמן ריחמו עליה. דודה יפה הכריחה אותה לגמור
מהצלחת, אפילו שלפעמים היה בה גם אוכל אדום, כמו אורז אדום,
פלפל ממולא או סלט ירקות שלא הוציאו ממנו את העגבנייה. דודה
יפה הייתה קושרת לה את השרוכים בבוקר חזק ואומרת "זהו. לא צריך
להוריד", ולמרים נקוו בעיניים דמעות של עלבון. לאמא שלה לא היה
אכפת שתוריד ותחזיר כמה פעמים שהיא רוצה. כמה פעמים שצריך.

מרים הולכת עכשיו מבלי לגעת בקווים בכלל. היא שמעה שהמשאית
שהתנגשה באמא ובאבא שלה חצתה קו הפרדה רצוף, והיא אינה יודעת
מה זה אומר, אבל החליטה שקווים זה כנראה מסוכן, ושאפשר למות
מזה. האמת היא שמרים כבר מבולבלת, היא כבר לא יודעת מה נכון
ומה לא, ואיך בכלל צריך ללכת, וזה לא דבר שאפשר להקל בו ראש,
כי אפשר למות מזה. אבל מרים כבר לא כל כך מפחדת. היא יודעת
שבמקרה הכי גרוע, היא תעזוב את הפנימייה ותעבור לגור עם אבא
ואמא שלה על הענן. שם כבר לא צריך להיזהר מהקווים.