"תורת הבלי לקחת שבויים אומרת שבצהריים, אחרי שאתה תיקח אותי
הביתה עם הג'יפ של אבא ולפני שאני ארד אני אתן לך נשיקה על
הלחי ו..."
"אין לאבא שלי ג'יפ." הוא קוטע אותי.
"אוח אל תהיה קטנוני." אני מעקמת את האף.
"טוב, תמשיכי."
"יקראו לך נמרוד או יותם או מושיקו."
הוא מסתכל עליי במבט לא מרוצה ולוגם מהבקבוק בירה שמונח על
השולחן.
"עידו, פשוט לא משהו שמתחיל ב-ע' או א'."
"מה רע בשמות שמתחילים ב-ע' או א'?"
"בכם אני מתאהבת. לא חשוב, אני אמשיך."
הוא מהנהן.
"אז נהיה טובים ביחד וכולם יקראו לך גבר-גבר ובחורות יבכו
בגללך. ורק אני אקרא לך מטופש כי תמיד תתעקש לתת לי לק בלחי
למרות שאתה יודע כמה אני שונאת את זה."
הוא צוחק והגומה הקטנה בלחי שמאל שלו מקבלת צורה. כשהעיניים
החומות הגדולות שלו מחייכות אליי, אני לא יכולה שלא לחייך
אוטומט חזרה.
"אני אוהב את החיוך שלך." הוא אומר.
ואני מסמיקה, "והסקס יהיה נהדר." אני ממשיכה, "וכשתחבק אותי
בלילה שום דבר לא ירגיש יותר נכון ומספק מזה..."
"אבל?" הוא מחכה לפאנצ' ליין.
"אבל אתה לא תתקשר יום אחרי, גם לא שבוע. אולי אחרי שניתקל אחד
בשניה בטעות באיזה מסיבה ותבוא ותחבק אותי ותגיד - 'הרבה זמן
לא ראינו אותך, את נראית טוב.' ותחזור לחברים שלך ותסמס לי
לקראת סוף הערב - 'את אצלי הלילה?'
"ובאמת תבואי?" הוא מניח את הבקבוק חזרה על השולחן ומביט בי
במבט מופתע.
אני מסיתה מבט לעבר הים שמשתקף מחלון המרפסת ועונה לו בשקט,
"כן."
"הממ," הוא משתהה, "אבל למה?"
במשך כמה דקות ארוכות אני בוהה בתקרה לפני שאני עונה לו... "כי
זה לא מזיק וזה ירגיש טוב, אולי אפילו מנחם, כי אתה כנראה תכיר
את השיר שאני הכי אוהבת כמו את התנוחה במיטה ובבוקר אחרי אני
אקום עם חיוך..."
"ובערב...?"
"כנראה שאני אצטער על היום שהכרתי אותך אבל לא על לילה נוסף
שחיבקת אותי." אני עונה לו.
"אבל אם את תצטערי, אז יש שבויים, לא?" הוא אומר בטון מעט אבהי
כזה ואז קם מהכיסא של המחשב שהוא יושב עליו כבר כמה דקות
ומסתובב ומתיישב לידי על המיטה, משעין לאחור את הראש על הקיר
עם מבט מעט עצוב. מבט שאני לא מכירה, אולי כזה שאומר שקצת חבל
שהוא לא יודע הכל עליי כמו שדאגתי שהוא יידע תמיד.
"אבל העניין הוא שאני לא ארשה לעצמי להתגעגע, אני לא אשכח אצלך
את העגילים שהאקס קנה לי ליום הולדת ואני לא אתן לעצמי ללמוד
איך אתה אוהב את הקפה שלך. אתה בחיים לא תביא לי ורד או תכתוב
לי שיר." אני מסתכלת בעיניים של הבן אדם שממלא את המקום של
החבר הכי טוב שלי בשבעה חודשים האחרונים, "וזה ירגיש בסדר. אתה
לא תשבור לי את הלב."
"יש לך נקודות שחורות באישון של העין." הוא מתקרב אליי את
הפרצוף ככה שאני יכולה להרגיש את הבל הפה שלו ואת הלב שלי מאיץ
כל-כך שאני מפחדת לרגע שהוא שומע. אני מרחיקה את הראש ומשלבת
רגליים.
"לפעמים, זה קל יותר ככה." אני מהנהנת לעצמי.
"מאשר לקחת את הסיכון?" הוא מושיט יד ללחי שלי ומנגב אותה
בעדינות ואני לרגע שוכחת לגמרי כל מה שהבטחתי לעצמי.
"מאשר למצוא את עצמי שוב מאבדת ובוכה שבועות ויורדת חמש קילו
ומשתכרת במועדונים ושוכחת את השם של ההוא מאתמול בלילה או למי
מהחברים שלי  אני יכולה להתקשר שבאמת עדיין יהיה מוכן לסבול
אותי."
"אולי באמת יותר טוב כמעט מהכל." הוא נאנח ומצית סיגריה, מעביר
יד בשיער השחור המלא שלו. בחוץ השמיים מתחילים לאט לאט להאדים,
רוח קרה מציפה את החדר בריח של ים, אולי של געגוע לתמימות,
תמימות שהביאה איתה אומץ.
"חשבתי שהפסקת."
"חשבתי שאת מאמינה גדולה בשירים של עברי לידר."
"כמה שנון מצדך." אני מתעצבנת וקמה מהמיטה, מחפשת את הנעל
השנייה שלי...
"אל תלכי." הוא אומר ומושך אותי אליו.
אנחנו נשכבים על המיטה והוא מחבק אותי, מניחה ראש על החזה שלו
כשהוא מלטף לי את השיער, ללב שלו יש קצב שקל להתמכר אליו
ולניסיון העבר שלי יש טעם רע בפה שגם אחרי שאני אשטוף שיניים
עם המברשת שמנקה גם את הלשון, זה לא יעבור.
בלי לקחת שבויים, בלי לחפש אשמים...
אל תגיד לי אף פעם... ששכחת איך זה מרגיש
להרגיש שהלב שלך שבוי מלחמה.



25.7.07