היי מאמי... אתה בטח יושב עכשיו בשמירה איפשהו שם רחוק ליד
הגבולות שומר על כלום בעצם. ולא מפסיק לשאול את עצמך למה למה
למה אתה שם, למה אתה שומר על אדמה וכמה שיחי מדבר.
ולמה לעזאזל, בזמן שאתה שם, ג'ובניק אחר מזיין את חברה שלך
בזמן שאתה חושב שהם "רק ידידים", ולמה חברה שלך לא עונה לך
כשהטלפון הראשון שאתה עושה בתחילת השמירה הוא אליה.
ולמה למה הבת זונה מתנהגת אליך בקרירות כשאתה שם והיא פה...
בבית יכולה ללכת למסיבות, יכולה ליהנות ולשים זין על הכל.
וכשאתה חוזר הביתה, למה היא צריכה להיות עם החברות שלה, וזה לא
שיש לך בעיה איתן, אבל איפשהו אתה מוצא את עצמך מקלל אותן
וממציא אלף ומשהו סיבות שהן "מדרדרות" אותה.
אז אתה יודע מה?
מגיע לך!
כי ברגע שאתה נוחת בצבא ל3 השנים הבאות אתה ניהיה אנוכי. לא
בהתחלה... בהתחלה אתה מדהים. אתה נותן את ההרגשה הכי מדהימה
בעולם, שלא משנה כמה אתה רחוק היא במחשבות שלך.
וכשאתה חוזר הביתה אתה רוצה רק להרגיש את העור החלק שלה
ולהסניף את הריח המתוק שלה שחיכה רק לך.
אח"כ... אתה שוכח, שוכח שלמרות שאני כאן ואתה שם גם אני חיה
חיים לא קלים, גם היא עובדת יום ולילה,  כי המצב בבית לא כל כך
משהו, ואמא לא נרדמת בלילה... ואח שלה גם בצבא... שם עמוק בתוך
עזה ואוכל את אותו חרא שאתה אוכל.
ונחש מה?! גם לה זה לא בדיוק גן עדן... גם היא קורעת ת'תחת!
ונחש מה?! היא גם שואלת את עצמה למה!!!
למה בגיל כזה צעיר... למה היא אוכלת ת'חרא הזה, למה היא צריכה
לדאוג למשפחה שלמה כי אין מישהו אחר שיעשה את זה?!
ולפעמים, כן לפעמים, גם היא נשברת, והיא רוצה שמישהו יקשיב לה
ויחבק אותה, רק לשים את הראש על הכתף ולבכות גם אם זה לא
בדמעות.
אבל אתה לא נותן לה!
למה?! כי אתה עסוק פשוט עסוק בלחשוב שגורלך הוא המר ביותר
שיש.
כי אתה לא מפסיק לבכות על כמה שרע לך, על כמה שלא טוב לך ואתה
לא מסוגל יותר.
ומה אני?! איפה אני בתמונה הזאת?! אני שמחה, באמת ששמחה שאני
זו שאתה רוצה לחזור אליה הביתה, ואני זו שאתה בוכה לה ואני זו
שגורמת לך לחייך, וזה מה שהיית עושה בשבילי...
אבל משום מה הפסקת. שכחת איך עושים את זה, שכחת להקשיב לי...
שכחת שגם אני בן אדם.
אמנם קטן, אמנם לא מתלונן הרבה, אבל נשבר מבפנים ולאט לאט,
חתיכה חתיכה. גם אני שוכבת במיטה והעיניים שלי מתמלאות דמעות
שרע לך ולא טוב לך ואני לא מצליחה לתקן את זה.
שאתה לא פה איתי.
ולפעמים תחשוב שבמקום להגיד "איזה שטויות, תחשבי איפה אני...
ואת בבית עכשיו!" תגיד... תגיד שאתה מבין, תגיד שזה לא נורא
שזה בסדר.
תגיד איזה באסה, רק בשביל שאני אדע שאתה כאן.
ואתה חושב שזה נחמד ללכת לים לבד? לראות ערמות של זוגות עושים
את מה שאנחנו אמורים לעשות?!
אנחנו, אלו שיש להם הכי הרבה מה להראות, את כל האהבה שבעולם!
ויותר מזה!
איך זה שאתה לא רואה שגם החיים שלי לא מושלמים רק כי אני בבית,
וכשאתה חוזר הביתה... אני פשוט צריכה להתנתק מהעולם, ואיכשהו
תמיד להתעלות מעל החרא שאני מרגישה ולהגיד "לא נורא, זה
הצבא".
תפסיק להשתמש בזה בתור תירוץ! אני יודעת שקשה לך, אם יכולתי
הייתי לוקחת את כל הכאב הזה שאתה מרגיש, מכניסה לקופסא קטנה
ובולעת אותה, אבל אני לא יכולה ואתה סוחט ממני את הכל, לאט
וביעילות.
למה אתה חושב שזה אמור להיות ככה? למה אתה חושב שכל השבוע אני
יוצאת למסיבות, שותה ונהנית עם חברים וחברות ושבנים מתחילים
איתי, ושיש לי בראש את המחשבות של "למה לא", גם ככה הוא
רחוק...
למה?
כשאתה לא יודע שאני בעצם כל השבוע עובדת, וככה גם חברים שלי,
וכשיוצא לי לראות אותם זה פעם בשבוע וגם זה לא את כולם, וכשאני
יוצאת, אם אני יוצאת, אני חושבת עליך.
אני נזכרת בחיוך שלך, ובאיך שרקדנו בהופעה שהיינו בה כשחזרת
שבועיים הביתה.
אתה לא חושב שבלילה כשאני הולכת לישון אני חולמת עליך, ובבוקר,
כל בוקר מקווה שכשאני אפקח את העיניים אתה תהיה שם.
ולא חלל ריק במיטה.
למה אתה לא עוצר רגע לחשוב שגם אני... גם אני צריכה אותך
לפעמים.
אז זהו...
זה מה שרציתי להגיד לך...
אולי מישהו אחר, חייל אחר, יראה את זה, ויציל את המצב לפני
שיהיה מאוחר מדי.
אבל אהובי... לנו זה כבר מאוחר מדי.
כי אני שבורה מבפנים לגמרי, לחתיכות נפרדות ואתה פשוט
פשוט לא היית כאן רק כדי שאני אגיד "נמאס לי"
כשתחזור בסוף השבוע הזה,
אני כבר אשגיח עלייך מלמעלה
אולי תצטער שלא היית, ואולי לא
אולי הדברים ישתנו, ואולי לא.
אבל אני משתחררת עכשיו.


באהבה תמידית,
אני.