מין תעוקה סמיכה שמקשה על הלב שלי לפעום,
כמעט מביאה אותו לדום ועדיין הדופק משתולל.
מין עצבות וחוסר אכפתיות (מצדי) באותו הזמן.
געגוע למשהו לא מוגדר...
לא מצליחה להצביע על מה שמכאיב כל כך.
זה או קורנת או שבורה, קנאית לדמות קטנה.
אושר עילאי, ועם זאת הרגשה שנותר משהו מאחור.
רגע אחת בלתי מנוצחת ורגע אחר אין בי אור.

לא נשארה טיפה של תשוקה לגופו או למילותיו,
אך עדיין בפנים יש משהו מציק,
מין רכושניות או אולי זיכרון שחוזר ונוגע ומעיק.

הלב לא מפסיק לפעום בקופסה השחורה שלו.
האהבה נגמרה, אך הקנאה ממשיכה -
לא יודעת כבר מה רואה בו.

איך הוא כל כך אטום וחסר רגישות לשנה,
או שמא אולי מתעתע גם בי, או שמא התגבר עליי.

לא ביקשתי באובדן של אדם,
רק רציתי לשכוח.
לא רציתי שנאה, לא רציתי הזיות וכלל לא רציתי לברוח.
אז למה פתאום זה חוזר ועוקץ ולא ברור לי כלל למה -
אולי הכול דיבורים או שאכן נשאר געגוע.

ניתוק זה עדיף, אך מעבר לגבול היכולת.
ראייה ססגונית לפתע פרושה לפניי,
עולם חדש שהוא כולו שלי משלי.
רק אני, אשר פועלת על פי רצוני האישי,
על פי תשוקותיי, ולפי המודל והטוהר.
הגיע הזמן לחייך גם רק בשביל עצמי,
הגיע הזמן להפסיק אחר מישהו לדמוע.
אולי אהיה מסוגלת לראותו כעוד שום דבר שמסביבי ולהוריד מערכו
אולי כך אשאר ברדיוס מסוים ממנו...
כמובן אין בי כל כוח או רצון ליפול שנית באחת ממלכודותיו.
תמיד צריכה לזכור, לדעת -
הוא רק עוד שום דבר ואני תמיד סתיו.