היא כבר יודעת: הם לא אוהבים אותה. הם מעדיפים לאהוב תמונות,
להיאחז בצל צילה של המציאות, להתקיים מכנית בלבד. מה הטעם
ביותר מכך?

חתכתי את הסלט דק-דק, ממש התרכזתי בקיצוץ הירקות. את הדיאטה
פתחתי אתמול ואני נחושה בדעתי לפחות לגמור איתה את השבוע. אמא
נכנסה למטבח עם חיוך קטן.
"מה את מכינה?"
"ריזוטו פטריות. כמו מה זה נראה לך?"
"די עם הציניות. אולי תכיני סלט לכולם, אם כבר יש לך סכין
ביד?"
בלי לציין עוד כמה שימושים שיש לסכין, ניגשתי למקרר והוצאתי
עוד גבעת ירקות קטנה.
"מאיפה הבזיליקום?" דינג דינג דינג. כל החיישנים שלי נדלקו
כשאמא אמרה את מילת הקסם בבית משפחת קמחי.
"חילקו בחינם, אז לקחתי"
"מי חילק בחינם?"
"אמא, שימוש בחוש הומור עוד לא השמיד אף שדה בטטות. אף אחד לא
חילק. הלכתי לחנות, וכמו בן אדם שפוי קניתי בזיליקום. אפשר
לחזור על המילה שפוי?"
"אני לא אוהבת בזיליקום. אל תכניסי אותו לסלט" היא אמה בקול
נורא קריר ומשקר ויצאה מהמטבח בלי לאפשר לי לענות לה.
משכתי בכתפיי. הכנתי סלט גדול וקצצתי בנפרד בזיליקום, להוסיף
לעצמי באופן אינדיבידואלי. את מה שנותר בקופסה שמתי במקרר,
שיהיה למחר.

הבל הבלים אמר קהלת. ואמרו גם הם. הכל הבל הבלים. כשהיא בבית
היא נאלצת לחיות לפי ספר החוקים המעוות שהם המציאו: אסור שמחה.
אסור רעש. אסור בזיליקום.

קמתי בבוקר כשרק דבר אחד באמת מעניין אותי: האם הבזיליקום שרד
את הלילה או שכל יום אני אצטרך להקים לתחייה את פינת החמד
שהוקצתה להם במקרר.
פינת החמד הייתה ריקה. אם הייתי מקימה ועדת חקירה, הייתי מגלה
שהכתובת הייתה ממוגנטת למקרר. פתחתי את הפח אבל נראה היה
שמישהו רוקן אותו לא לפני הרבה זמן. היא עובדת כמו רוצחת
סדרתית, לא משאירה ראיות או עדים. אז מי רצח את קוקי?
"בוקר טוב מותק" אמא נכנסה למטבח כאילו לא היו לי עלי בזיליקום
לפני 12 שעות.
"אמא, לא ידעתי שאת אוהבת בזיליקום. חבל שלא השארת לי כלום,
נורא רציתי לגרוס אותו לחתיכות קטנות, לייבש ולדחוף את הריח
לכל הפינות בבית, כדי שיהיה קצת נחמד פה. איזה מגניב יהיה אם
לכולם יהיה ריח של נפטלין מהבגדים ורק לנו יהיה של ריח
בזיליקום."
נשבעתי לעצמי שיבוא יום ואעשה את זה.
"קמת על הצד הלא נכון?" ככה אמא שלי מפגינה אמהות. באותה מידה
יכולתי לומר לה שלא מתאים לי כל הרעיון הזה, שהדגנים ממוקמים
ממש רחוק מהמקרר וצריך לחצות את כל המטבח כמה פעמים רק כדי
לקבל קערית קורנפלקס עם חלב. התשובה הייתה זהה.
ככה זה אצלי בבית. לקום על הצד הנכון זה לא עניין של מה בכך.

לא רב היה כושר עמידתם, היא ידעה. כעלה נידף ברוח הם. כל טלטלה
קטנה ממוטטת אותם כליל. לא לזן הזה היא שייכת. היא, כגבעול
בזיליקום שמתכופף בעת סערה אך בתומה מזדקף בגאון, כאילו לא היה
דבר.

חזרתי מבית הספר עם כוחות מחודשים וקופסת בזיליקום. הנחתי אותה
במקרר בהתרסה אבל ליתר ביטחון הפרדתי כוחות. בחרתי בקפידה 5
עלים יפים שישרדו את גזירת השמד שריחפה על ראשם והחבאתי אותם
במדף התחתון האחורי, סגורים בשקית. היא מריחה את הקורבנות שלה
מקילומטרים.
עד הערב הבית כבר הסריח מריח של מלחמה. אמא צברה כוחות בחדרה.
אני צברתי עצבים. חיכיתי לרדת למטבח, להכין לעצמי ארוחת ערב רק
כדי לא למצוא את הבזיליקום.
באופן מפליא, הבזיליקום דווקא היה שם. זהו תכסיס מלחמה ידוע,
לא התכוונתי ליפול בפח. חתכתי סלט באופן הכי רועש שאפשר, כדי
שתבקש שאחתוך לכולם וכדי שאחתוך עם בזיליקום.
היא טעתה ראשונה.
"אני לא אוהבת בזיליקום"
"אמא, הבה נעמיד דברים על דיוקם. אורן לא אוהב בזיליקום. בעצם,
אם אני כבר בשוונג של דיוק, אורן לא אהב בזיליקום. מאחר ואורן
לא פה כדי למחות על קיום הזן הנורא הזה על שולחן המטבח אני
מציעה שנכין סלט עם כל הירוקת שרק אפשר", קצצתי בזיליקום
באלימות תוך שאני יורקת לכיוונה את המילים.
היא עמדה על אותה מרצפת, מן הסתם עם דמעות בעיניים. היא פרצה
בנאום שנכתב שבועיים לאחר מותו הטראגי של אחי ונשנה בביתנו הקט
לפחות פעם בשבוע, עם שינויים קלים. אף אחד לא מבין אותה, היא
לבד באבל, כולנו שכחנו את אורן חוץ ממנה, בלה בלה בלה...

אילו חיים? הם ענו כשנשאלו מדוע לא לחזור לשגרה. נותרתי אני,
היא זעקה לעברם אך זעקתה לא נשמעה. הם אוהבים אותה, פשוט
מעדיפים לאהוב את עצמם יותר. כאבם גדול מכאבה, חשבו. מה היא
מבינה?

היה כבר שתיים לפנות בוקר והמוח שלי סירב לנסות להירדם. הרצתי
את אירועי הערב ותיכננתי את התסריט לבוקר. הלוואי ומחר בבוקר
יסתבר שאני בכלל שייכת משפחה אחרת והיה בלבול בבית החולים
כשנולדתי, הבעתי תפילה חרישית. הלוואי וההורים האמיתיים שלי
נורמלים.
קמתי מהמיטה עירנית לחלוטין בידיעה ברורה שיש רק שני דברים
שאני יכולה לעשות עכשיו. אחד מהם היה לפתוח טלוויזיה ולראות
פסטיבל מספרי סיפורים. השני כלל אקשן.
ירדתי למטבח כשבראש שלי מתנגן פסקול של סרט פעולה. הוצאתי את
הבזיליקום האבוד מירכתי המקרר וקצצתי אותו גס. שמתי בקופסה
שהשארתי פתוחה על אדן החלון שלי.
בבוקר הבנתי שמדובר ברעיון רע. חזרתי מוקדם מבית הספר עם
בזיליקום מיובש בצורת תבלין ופיזרתי לעצמי בארון. אחרי
שהתגברתי על האימה פיזרתי גם בכמה עציצים בבית. שמתי בפתח של
המיזוג אצלם בחדר וטיטאתי את כל הפיסות שעפו עלי ועל הרצפה
בדרך. עבדתי בשקט, כמו רוצחת סדרתית. פיזרתי במקומות שהיא
מגיעה אליהם רק בפסח ובכאלה שאפילו פסח לא מגיע לשם. הייתי
אכזרית ונהניתי מכל שניה.

היא נסגרה עוד בתוך עצמה, בתוך עולמה. מה הטעם בלהיות נסיכה של
בזיליקום אם אני יחידה בממלכתי?

אמא איחרה לחזור מהעבודה וזה עצבן אותי. כל כך רציתי שהיא תבוא
ונוכל לריב שוב.
מרוב עצבים לא שמעתי שהיא נכנסה לחדר שלי.
"שלום לך" לפעמים אני תוהה היא סולחת מהר מדי או שהיא פשוט
אטומה.
"היי" אמרתי תוך שאני עסוקה בלא לעשות כלום.
"קניתי בזיליקום" היא אמרה בקול מתנצל.
כיווצתי את עכוזי באימה. מה בזיליקום? אחרי שפיזרתי בכל הבית?

חייכתי חיוך מעושה. "ופטרוזיליה קנית?"
"לא, למה?"
"שדות של בטטות, אמא. הכל מתחיל משם"