הוא ישב שם, באותה הפינה בביתו שהוא עצמו התקשה לקבוע אם היה
זה המחסור באור שהצליל אותה, או שמא זריקות הצבע הספונטניות
שלו על קירותיה הן שנתנו הרגשה כל כך פרימיטיבית.
תמיד ישב שפוף; כאילו הוא נח באותה הנקודה כבר שנים וגבו לא
כשהיה פעם, אך זו העייפות מלהתעורר שהפכה את גופו לגומי ואת
שערו למפל מים, לא חינני מדי, אם יורשה לי לומר, שחוסם את הדרך
אל מערות עיניו.

הוא קרא לזה 'טבעי', הרי מה טבעי יותר מלהשתמש באמנות כתחליף
לדיבורים ישירים?
מה מוזר היה שיצירתו האישית הייתה תלוייה בנוכחים לה - אם היה
זה מורהו הקפדן היה יוצר כמו גבריאל, כדי להראות מה מסור הוא
לעבודתו וכמה רמת האלוהיות שלו, פיקטיבית ככל שהיא, חסרת
גבולות היא.
ואם היו אלה עיניה של אישה היה יוצר במלוא התשוקה שידע, לרגעים
היה נדמה שידיו מחוררות את יצירתו בעקשנות לוחצת ולעתים כאילו
ריחפו מעליה עד שקשה היה להאמין שהצליחו לגעת - ואף להביא
לחיים סנסציה כה חודרת...
להיטות שכזו רק מלהיטה את עצמה עם כל התזה, עם כל צליל, עם כל
תנועה החלטית בידיו והינף צווארו הענוג מצד לצד כאילו יצר
הדמיה לעיני המתבוננת על מעשה התשוקה שיכל בעצם להעניק לה,
התוצר היחידי שאותו כמובן לא באמת ידע לבצע.
אך אני תהיתי, חרש חרש, מה אופי יצירתו כשאף אדם אינו מתבונן,
וכמה בוערת היא כשזוג העיניים היחידי הוא שלו - מערות חשוכות,
ולב התלוי בסיפוקים רגעיים עד שכמעט שוכח שיצירת מופת הנה
לנצח?

ובכל זאת... קשה היה לי ללכת, ואף קשה לי יותר להסביר מדוע,
כשכל שנשאר הם סבכי שערו הקלועים יותר משנראו, בין אם נגלו דרך
מילותיו התאוותניות שניסו לספוג ממני בכוח הערצה לרגליו,
ואף המיניות המפוקפקת שנטפה ממנו בחופשיות, בעודה זורקת קללות
לכיוון אחד ולאחר, יודעת היא שלא נולדה בבשרו אלא מתחתיו,
במקום עמוק יותר, האמנות שלו היא שמבעירה את הרעב למגע - אותו
הרצון הנסתר של כולנו ללטף את ידו של גבריאל;
אם כי אותו הגבריאל המסוים נחבא מתחת לעורו של אחר
אשר משתמש ביכולתו המהפנטת כגישה הישירה לתאווה זולה
ומתחלפת...

כמה קל לו, למוכשר, אשר בחר בדרך הקשה ביותר - דרך הלבד,
שבה בוחרים האנשים אשר החליפו את התשוקה בתאווה,
ואת האהבה לתכשיט התואם לגודל הכיס, בזמן שהידיים מעניקות למה
שלעולם לא יוכל להעניק לו בחזרה;
לא באמת.

גבריאל.