בלילה יוצאים כל הפחדים כולם, כל אותם שדים שניסינו להדחיק
במרוצת היום. צינת הלילה מעבירה בנו צמרמורת נעימה של רוח לילה
קרה, מניחה את דעתנו, מפייסת את הרוח והנפש. בגו עוברת תחושה
נעימה של עמעום, יורדת לחלציים עולה, בשיפולי הבטן, חומקת בין
הסרעפת וחודרת לנו לתוך הלב. ואז שנייה, רק שנייה לפני שאנו
משתחררים, וליבנו ומוחנו כבר מפויסים ונעימים אחרי עוד יום קשה
של חמסין מייגע של סוף אוגוסט, הם יוצאים אט אט. משתחררים,
עולים בנו שוב, הפחד, התיעוב, השנאה. אנחנו עולים על מרבצנו,
בחוץ כבר נשמעת געיית הפרות ופעיית הטלאים, תן מתחמק בינות
לולי התרנגולות, אבל שנתנו כבר לא מפויסת כשנת תינוק בעריסתו.
מחר בבוקר נקום שוב עם אותה תחושת מחנק, תחושת עלבון, שוב
נכנענו להם. וכך עד הלילה הבא.

בערב, כשמיקי השומר עבר, הוא עוד הספיק לראות את החלון שלו
מוגף ורק אור קטן של עששית מאיר את הגן הקטן מחוץ לביתו. הוא
לא הבחין בשום דבר מוזר. הוא עוד קיווה ששמואליק יחכה לו ליד
הרפת כמו כל לילה, יחליפו חוויות, יקטרו ירכלו קצת על הקיבוץ,
האישה, הנוער לאן, וילכו לישון כמו תמיד ב-2 בלילה.

הם ישבו שלושתם על המרפסת, זקנים חרושי קמטים. שיקע הגיע
אחרון. כמו תמיד קיטר ברל, ששפת כבר מים לקפה שחור חזק, בלי זה
לא היה נרדם. אוסקר שתק כרגיל, ידו השמאלית מגרדת בזעף את יד
ימין, תמיד באותו מקום איפה שהמספר נחקק, כששיקע הגיע, צולע
קצת ברגלו הימנית אחרי עוד התנגשות בלתי נמנעת בעץ עם הקלנוע.
מי לקח כזה פלגמט למחלקת החבלה לפלמ"ח, חשב לעצמו ברל. כשהגיש
את הקפה השחור, חזק ומר, שאל אוסקר רק שאלה אחת - "זה אצלך?"
ככה תמיד אוסקר, מקצב במילים, לא מספר כלום, תשובותיו סתומות
ולא נהירות. רק ברל ושיקע שהיו שם, רק הם יכלו לפעמים, בלי
לשמוע צליל בקולו, לדעת את אשר על ליבו.
"זה אצלי," החזיר אחריו שיקע. "תראה," פקד ברל וניכר צליל של
התרגשות בקולו, כששיקע פתח את הצרור הקטן שכל אותו זמן החזיק
ביד קפוצה. אפילו אוסקר, שכבר ראה דבר או שניים, התרגש והחל
לזוע בחוסר נוחות בכסאו.
"הנה זה," אמר שיקע. אלומת אור מהמרפסת של שטראוס לכדה את
הפלדה הקרה של ה-9 מ"מ שהוצפן כל העת בין אצבעותיו. אוסקר ליטף
את האקדח בעיניו, ברל הסתכל כל העת לכיוון השני, סורק בעיניו
את הדשא.