הבטתי בעיניה המטעות של הצביעות הטהורה
חום וירוק היו שם ואדום מדמעות
כמו אמרה לי שמגיעים לה רחמים
היא בזה לי באותה עוצמה שבה אני בזתי לה
העמקתי
עצבות חודרת עצמות
בלבול, חוסר החלטיות, כאב
רציתי לצעוק עליה
להכאיב לה
למשוך לה בשיער
אבל לא עשיתי כלום
פחדתי
יש המתמכרים לאיבוד השליטה הזה
לחוסר האונים
והיא המשיכה לעמוד מולי
שברירית מבפנים, איתנה מבחוץ
שנאתי אותה כשעמדה שם
עם השיער היבש שלה שבצבץ מהקוקו
והעור החיוור
ונמאס
נמאס לעמוד כך
נמאס להרגיש כך
נמאס מהמבט ההוא
אז הלכתי
רחוק מהראי