נמצא במקום ירוק עם אבנים גדולות, לא יודע מה עושה שם לא יודע
מה זה, ואיפה אני נמצא,
ואיך הגעתי.
שאלתי אנשים שהיו שם מה זה המקום הזה? "מקום הזיכרונות". ממשיך
להסתובב בחוסר הבנה
שאלתי איפה היציאה, הראו לי את הדרך.  
בהמשך, אני רואה ילדה בוכה ליד אבן גדולה באורך של שלושה מטרים
וברוחב של מטר וחצי ולא מבין למה. מה הסיבה שהיא בוכה.
"אני לא שלמה, לקחו חלק ממני"
חיבקתי אותה בלי מילים, פשוט ככה, והיא התמוגגה כלא הייתה.
השמיים היו אפורים, אבל הלב יותר. כאילו אותה ילדה שבכתה גרמה
לחיים להיות חסרי טעם. הרגשתי רע, פשוט התחלתי לבכות, בלי סיבה
שאלתי אנשים מי היא הייתה, אבל אף אחד לא ידע. החלטתי לחפש
אותה, אך נעלמה כלא הייתה, שאלתי אנשים אם יצאה ואמרו לי שלא.
"מכאן אי אפשר לצאת, רק העצב יוצא מכאן" , מה הם מבינים מהחיים
שלהם.
חיפשתי את אותה ילדה יפה שהייתה שם, שלא היה מגיע לה לבכות, אף
אחד לא ידע במי מדובר. לאחר זמן מה של דילוג בין האבנים מצאתי
אותה. "לאן הלכת?" אך לא ענתה. הגעתי הביתה, אני קולט את אותה
ילדה מיללת בבכי, מתיישבת על הרצפה, עיניה שהיו עצובות כל-כך
זלגו דמעות על לחיה, אור קורן סביבה, כאילו היה זה דמיוני.
ואכן כך היה, התעוררתי באותו מקום פסטורלי, עם אותם עננים
אפורים. מדבר עם אותה ילדה רואה אותה בוכה כמו שלא בכה אדם
מימיו. שאלתי אותה: "למה אותם אנשים התכוונו?"
"אותו אדם שאתה נמצא כאן בגללו, אותו אדם שדאג לך שחינך אותך,
שעשה הכל בשביל שתהיה מאושר, כבר לא יעשה את אותם הדברים."
התחלתי לבכות, הבנתי את מילותיה, אך לא הבנתי באמת את כוונתה.

חלף זמן מה, הופעתי שם, עם דמעות, דמעות אמיתיות של עצב. לא
מבין מה קרה לי, למה לקחו ממני חלק, למה אני נשבר לאט לאט עם
הזמן... לא יכולתי להתמודד וברחתי.
כן, כמוה אך הייתה איתי והבכי שלה שבר אותי יותר, כי אהבתי
אותה, והיה לי קשה לראות את כל העצב גועש ומתפרץ מגופה. ברחתי
כי לא עמדתי בזה. הלכתי לאבן אחרת התחלתי לבכות סתם ככה בלי
סיבה.
רק בגלל שלקחו לי משהו, משהו מהלב, משהו מהגוף שלי. ורק אז
הבנתי כמה החלק הזה שישלים אותי חסר לי, וכמה אני מתגעגע למה
שנמצא מתחת לאבן, אותה אבן שקובעת את סוף גלגל החיים של אותו
אדם. והבנתי שהוא תמיד יהיה בליבך, גם ואותו מקום, ורק העצב
יכול לצאת ממנו.