[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מייה שטיינר
/
שירת הבקשות

גרביון הצמר מגרד לך את הרגליים והקצה משפשף לך את הברכיים. את
מעבירה שתי אצבעות על עצם הבריח ובודקת שהקצה של החולצה לא
עוקף את הרווח המותר. חושי הצניעות שלך צברו חלודה ואת חושבת
שכולם שומעים את החריקות שלך כשאת צועדת במסדרון של המחלקה
השיקומית לעבר החדר של אמא שלך.
את יורדת בגרם המדרגות ומועדת על סדק שנפער במדרגה האחרונה
ונמעכת לתוך שלט, זכר לגלגולו הקודם של הבניין, שאכלס חולי
נפש. את כמעט מפילה את האל"ף הגדולה מהברונזה. כשאת מנסה לסדר
את הנזק את קוראת את השלט. "הרופא לשבורי לב", התחלה מסורבלת
לפוליטקלי קורקט של חולי הרוח, הרווח שבין לצעוק משוגעים
ולהגיד ברצינות תשושי נפש.
את פונה ימינה, עוברת ליד לוח מחיק שבו יש רשימה של חולי
המחלקה. ביניהם יש את השם של אמא שלך. לידה הוראות. לא לתת
אוכל מוצק, לנגב את הפה לאחר הארוחות, לשים לב שהיא לא נוגעת
במנורת הלילה ויוצרת לעצמה כוויה. את ממשיכה, החולצה מרגישה לך
לחוצה יותר ויותר כלפי הצוואר, אבל את לא מעיזה לשחרר אותה יחד
עם הקשר שהולך ומתהווה לך בגרון.
כיסא גלגלים מקבל את פניך בכניסה לחדר 327 ועליו הקליפה של מה
שהיה פעם אמא שלך, זו שבגללה התלבשת ככה, שהיא לא תצעק ותשפיל
אותך על זה שאת פרוצה. אבל עכשיו נדמה לך שגם אם תבואי בלבוש
חשפנית, היא לא תוכל לפצות הגה, היא רק בוהה בך במבט לא מאשר
ואת מתגעגעת אפילו לתוכחה.  
היא מסתכלת עליך ושואלת "איך לא שמעת אותי", ולמרות שזה לא
הגיוני, את מבינה. היא נפלה. האישה הזו, שתמיד דאגה להעמיד את
כולם בשורה ולתת להם הוראות איבדה את שיווי המשקל. אם היא רק
לא הייתה בטוחה כל הזמן שהיא צודקת ועונדת לפי ההוראות של "יד
שרה" את שעון המצוקה עד היד, המצב היה שונה. אבל אמא שלך
החליטה שאם יקרה לה משהו, זה יהיה בלילה ולכן לחצן המצוקה היה
מונח ליד המיטה.
אבל זה לא קרה בלילה, אלא דווקא אחרי שהיא מירקה את המטבח
לכבוד אסתר העוזרת. אסתר כבר לא באמת ניקתה. היא הייתה מבוגרת
יותר ממנה ובקושי יכלה ללכת. היא הייתה מגיעה פעם בשבוע,
יושבת, אוכלת לבן עם לחם אחיד ומידי פעם כדי להצדיק את קיומה
התעסוקתי הייתה מעבירה פרורים מצד אחד של השולחן לצידו השני.
אמא שלך החליקה על הבוהק, הטלפון היה גבוה על השולחן והיא גררה
את עצמה ואת הרגל המרוסקת לעבר הדלת. גם כשהגוף שלה נשבר, הקול
שלה היה חזק וצעיר והיא צעקה לעזרה. את גרה רחוק, ועכשיו היא
מאשימה אותך שלא שמעת אותה. זה העליב אותה שהיא קראה לך כל-כך
חזק ובכל זאת לא שמעת  את קולה מבעד לכבישים, הבניינים
והחלונות המוגפים. בסוף שכנה הגיעה והזמינה אמבולנס כדי שייקח
אותה לבית החולים. מאז היא רק ממלמלת שאיך זה הגיוני שלא הקשבת
לקריאה שלה, למרות שהיא הייתה כל-כך חזקה.

הפעם הראשונה שצעקת שמישהו יוציא אותך מעצמך הייתה בזמן שירת
הבקשות. קר בירושלים שלך, במיוחד בארבע בבוקר. את צועדת
בסמטאות של נחלאות לעבר בית הכנסת לבושה במעיל הצמר השחור
והארוך שאפשר ללבוש רק בעיר המאובנת.
בפתח בית התפילה עומד גבאי קפוא עם אף אדום. הוא מסתכל עלייך
מלמטה למעלה ומסמן לעצמו שאת לא גבר והוא לא יכול לספור אותך
כדי להשלים מניין של עשרה.
את עולה לעזרת נשים והרגליים שלך רועדות. את פוחדת שמישהו יחוש
בזיוף שאת סוחבת איתך, המדרגות יקרסו תחתיך ואת תצללי למטה.
אבל את מגיעה בשלום לעזרת הנשים, היא ריקה ואת תופסת מקום ליד
תנור הספיראלה הישן שמזמזם קול מחאה אל מול הכפור שבחוץ, שהולך
ומעמיק ומקבל את הריח של לפני השלג.
את מצמידה אליו הרגליים ומקלפת את הקיפאון ממך שכבה אחרי שכבה.

את מביטה אל רחבת הגברים שלמטה. שישה אנשים יושבים שם מכונסים
בתוך עצמם ומחשבים את בקשותיהם. רגע לפני שהם מעלים אותם מעומק
המעיים המפותלים והכואבים אל עבר הקיבה המתכווצת במעלה הוושט
עד לעולמות העליונים.
הבגדים הסגורים מרגישים לך כבדים יותר ויותר והנשימה שלך הופכת
לעופרת. את מבטיחה לעצמך שזו הפעם האחרונה שאת תתחפשי, שזה לא
מה שהכוח העליון שגדלת תחת הצל שלו רוצה אבל את לא נרגעת
והנשימה שלך ממשיכה לצלול. עשרה אנשים התכנסו כבר בעזרת הגברים
ושירת הבקשות מתחילה. ארבע שעות לפני תחילת שחרית, כשהירח מגיע
לשליש האחרון של הלילה החורפי, בית הכנסת מתמלא בקשות של חורף,
ביחד. משאלות כלליות שכל אחד מהנוכחים מזריק להם את המשמעות
שלו.
פתאום את מוצאת את עצמך צועקת, זורקת מעצמך את הסוודר הכחול
והמגרד ומתחילה לבכות, לבושה רק בגופייה באמצע עזרת נשים. אישה
עם פני לבנה נגשת ומוציאה אותך החוצה בשקט, היא לא מתרגשת,
כאילו ידעה שזה יקרה לך, שאת לא יכולה יותר.
היא אוספת אותך אל הקרה הירושלמית ומכסה אותך בשמיכה.
את נעזבת מחוץ לבית הכנסת, הבקשות והסוודר נשארו בפנים.

פתאום הסוודר הכחול והמגרד שוב עלייך בזמן שאת יושבת ליד אמא
שלך ורואה איך האחות מאכילה אותה לפני ההוראות. מנגבת לה את
הפה לאחר כל ביס. אישה שקול הברזל שלה תמיד העמיד את התלמידים
שלה במקום, אוכלת עכשיו מחית תפוחים. למרות שהיא שונאת אוכל
מעוך. אפילו תפוז היא לא קילפה, כדי שלא יאבד את הצורה שלו.
היא  הייתה נותנת לך לאכול אותו כשהוא פרוס לפרוסות וגוערת בך
שלא רצית לאכול את החלק הלבן שתמיד הרגיש לך כמו ספוג.
היא יכולה להתנגד, אבל היא כבר לא רוצה. היא אף פעם לא ביקשה
עזרה מאף אחד. הכל היא עשתה לבד ועכשיו אין לה בררה אלא לשבת
ולקבל עיסה שהיא לא סובלת.
אחרי הארוחה את יושבת על הספה לצידה ורואה אותה מתנמנמת אל תוך
ההשפלה שלה.
את זוכרת איך היא השפילה אותך בפני כל המשפחה כשהגעת לחתונה
פעם ראשונה כמו שאת רצית, איך שהרגשת. היית כל-כך גאה בשמלה
שלבשת, פעם ראשונה שבאמת הרגשת יפה. נכנסת והמבט שלה עבר לך על
הגוף, קיווית שהיא תשמח לראות אותך מאושרת, במיוחד אחרי חודשים
ארוכים שלא התראתם. אבל התחושה, הרוח הרעה שנשבה ממנה ליוותה
אותך לאורך כל הארוחה. בקינוח, היא ניגשה אלייך. בהתחלה היא
דיברה אליך בלחישה. "רואים לך את הכתפיים ואת הברכיים ועוד כמה
חלקים שאני לא רוצה לפרט מפאת הצניעות שלך, שאולי את לא שומרת
עליה אבל אני עדיין כן." היא הושיטה לך רדיד ארוך ושחור וכשלא
לקחת אותו היא התחילה לשים אותו על הכתפיים שלך. "אף פעם לא
ביקשתי ממך כלום, אבל אני מבקשת שאם לא איכפת לך מהכבוד של
עצמך, לפחות תשמרי על שלי".
אבל את הורדת את השל ושמת אותו על הברכיים שלה ואז היא התחילה
לצעוק. את הקול הזה את וכל האולם שמעתם. ראיתם גם איך היא
מגדפת אותך ובוכה שאם את מתכוננת לבוא ככה, אז עדיף שלא תבואי
בכלל. את קמת והלכת לעבר הפתח מנסה ללקט מהרצפה בעזרת שולי
השמלה את הביטחון שאבד לך.

פתאום את מבינה שנרדמת, את קמה בבהלה. כבר חושך בחוץ ואת
מסתכלת סביב, רואה את אמא שלך מוטלת על המיטה, העיניים שלה
עצומות, אפילו שלא ראית מוות כל-כך מקרוב את מבינה שהיא כבר לא
שם.
היא פשוט עזבה את קצה הנשימה האחרון כמו ילדה שעוזבת את הבלון
שלה שיעוף ברוח. אף אחד לא שם לב, היא לא הייתה בסכנה, לא
מחוברת למוניטור שישמיע זעקה. היא פשוט לא יכלה להיות נזקקת
לאף אחד, היא העדיפה לקפוץ מהצוק מאשר להלך בשביל עם קביים. את
קמה, הולכת לעבר חדר האחיות ומדווחת, זה לא הפתיע אותך כאילו
ידעת שזה יקרה. האחיות רצות לעבר החדר בזמן שאת יוצאת החוצה.
בדרך את רואה שוב את הלוח, שמחק את השרידים האחרונים של הכבוד
של אמא שלך. את מעבירה יד על המילים ומכחידה אותן. שאף אחד לא
יראה שאמא שלך הייתה זקוקה אי פעם לעזרה.









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סקס הוא לא
התשובה
סקס הוא השאלה
"כן" היא
התשובה


רמבו 2 מתעלל
במשפטים


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/2/08 11:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מייה שטיינר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה