בראש השנה החלטתי להפסיק לעשן. הרבה אנשים מחליטים כל מיני
החלטות אמיצות דווקא בראש השנה. לעשות דיאטה, לחסוך כסף, למצוא
אהבה או סתם להיות אנשים טובים יותר. אני לא יכולתי ללכת כל-כך
רחוק אז החלטתי להתחיל בקטן ולהפסיק לעשן. גם הייתה לי מצוקת
מזומנים רצינית ביותר, אז חשבתי לי שזו גם דרך מצוינת לחסוך
קצת כסף.

ערב ערב ראש השנה שכבנו אני ונויה במיטה, והסתכלנו על התקרה
שצבענו בירוק. נויה אהבה ירוק ואני לא אהבתי שום צבע באופן
מיוחד, אז לא היה לי אכפת. רק רציתי שיהיה לה טוב ונעים אז
אמרתי לה שנצבע את התקרה באיזה צבע שמתחשק לה וזה עשה אותה
נורא מאושרת. כזו היא נויה, דברים קטנים עושים אותה מאושרת.
היא שנאה את הסיגריות שלי ואת הריח שלהן אחרי האוכל, עם הקפה,
עם הבירה, במיטה. המחשבה על כך שעוד מעט היא תגלה שלא יהיו
יותר סיגריות עשתה לי התרגשות בבטן, ודגדוגים בידיים. אז
הסתובבתי אליה והסתכלתי לה בעיניים, שזרחו גם בחושך וחייכתי.
נויה חייכה אליי בחזרה ושאלה: "מה?" ואני רק עניתי: "שום דבר,
את יפה, ומתוקה". והיא צחקה ונישקה אותי. החזקתי לה את היד,
והיא לקחה את היד שלי והניחה אותה על השדיים שלה. אז אמרתי לה
לא, ושוב נישקתי אותה. היא שאלה אם קרה משהו ואני רק הסברתי
שמתחשק לי רק ככה להסתכל עליה ולחייך ולשמוח שאנחנו ביחד, שמחר
ראש השנה וזה עושה תחושה של התחלה חדשה ונקייה ואיזה קטע שכבר
חצי שנה אנחנו ביחד. היא שוב צחקה את הצחוק הקטן והמתוק שלה
וחיבקה אותי חזק ואמרה שזה באמת נחמד ככה לפעמים סתם להתחבק
בחושך.

זה היה החג הראשון שלנו ביחד אצל ההורים שלה. היא הייתה קצת
בלחץ מההיכרות בינינו, כי גם להורים שלה זה היה קצת חדש והיה
לה חשוב מאוד שניפגש ושהם יאהבו אותי. גם אני רציתי שהם יאהבו
אותי ושהם יידעו כמה היא חשובה לי. התלבטתי אם לספר לה על
הסיגריות או אולי לחכות למוצאי החג, אחרי שכל ההתרגשות והלחץ
יעברו ובסופו של דבר החלטתי באמת לחכות כדי לא לעשות יותר מדי
דברים חדשים ביחד.

למחרת אחר הצהריים נסענו למושב. כל-כך הרבה שמעתי על המושב הזה
שלה וכבר רציתי לראות אותו בעיניים שלי. היה שם שקט כזה של ערב
חג, עם תחושה חגיגית וקצת ריח של זבל מהרפת. התחילה לכאוב לי
הבטן כי פתאום הבנתי שהנה אוטוטו אני אפגוש את כל המשפחה שלה,
כולל האח הגדול, זה שתמיד היא סיפרה עליו איך היה חצי אבא
בשבילה וכמה שהוא מגונן עליה ותמיד היה מאיים על כל מי שיעיז
לפגוע בה. נויה הרגישה את הפחד שלי אז היא עצרה את האוטו בצד
וחיבקה אותי ואמרה: "יהיה בסדר, אנחנו ביחד שם ואני יודעת שאתם
תסתדרו מצוין". חייכתי חזרה ונישקתי אותה ואמרתי: "בואי
ניכנס."

הבית של ההורים של נויה היה גדול אבל פשוט, בית כזה של
מושבניקים. הייתה שם חצר ענקית עם עצים ופרחים ושני כלבים
שרדפו אחד אחרי השני. כשנכנסנו כולם ישבו בסלון והייתה המולה
וכולם מיד קפצו לחבק אותה. אני רק עמדתי בפתח, עם זר פרחים
גדול בידיים ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אז נויה מיד הצילה את
המצב והציגה אותי לכולם, ואני הושטתי את זר הפרחים וחייכתי.
ההורים שלה היו מאוד נחמדים, למרות שהרגשתי שהם קצת נבוכים.
והאח הגדול ניגש אליי ולחץ לי את היד ומיהר להושיב אותי לידו
בשולחן "וזה רק בשביל התחקיר" הוא אמר וצחק, וכולם צחקו ביחד
איתו, וגם אני.

האוכל היה מצוין, והאווירה הייתה נעימה וכולם היו נחמדים אליי
ונתנו לי להרגיש כמו חלק מהמשפחה. וכל הדאגה שלי ממה שיהיה
נשכחה לגמרי ושמחתי נורא שבאתי לכאן, וגם קצת קינאתי בנויה שיש
לה כזו משפחה נחמדה, כשאצלי בבית אף אחד לא הסכים שאבוא איתה.
בקושי הם הסכימו שאבוא בעצמי, מאז שסיפרתי להם. התחשק לי
להתקשר הביתה ולצעוק על אבא בטלפון שילך לעזאזל, שאת הילדים
שלו הוא אמור לאהוב בכל מקרה, שהוא צריך רק לשמוח שיש לי אהבה,
ושאיך הוא מעיז להשאיר אותי לבד בחג. אבל מיד מחקתי אותו מהראש
וחזרתי לשיחה הקולחת מסביב לשולחן. נויה ישבה מולי ומדי פעם
הגנבנו מבטים בעיניים, בלי שצריך להגיד שום דבר. ולכמה רגעים
הרגשתי אושר אמיתי מציף אותי, אושר כזה שגרם לי להרגיש שיותר
לא צריך שום דבר, ושעכשיו טוב לי באמת.

אני נהגתי בדרך הביתה ונויה נרדמה לידי. היא חייכה לעצמה מתוך
שינה ונשמה נשימות קטנות ורכות, כמו תינוקת קטנה. היד שלה
הייתה מונחת על הרגל שלי והמגע שלה עשה לי זרמים נעימים בגוף.
כשהגענו חניתי מתחת לבית ולא הערתי אותה. רק הסתכלתי עליה עוד
ועוד והרגשתי שאפשר ככה להמשיך לנצח, רק להסתכל עליה ולאהוב
אותה כל-כך. פתאום נזכרתי שכבר המון זמן לא אמרתי לה, ושגם
עדיין לא גיליתי לה על הסיגריות וכבר לא יכולתי לחכות למחר. אז
מיד הערתי אותה, בנשיקה וליטוף קטן. "נוינוי, הגענו הביתה".
היא פקחה את העיניים ופיהקה, וכאילו הרגישה מה שיש לי להגיד,
היא אמרה: "אוהבת". צחקתי והסתכלתי עליה בחזרה ואמרתי: "גם אני
אוהבת אותך, ואני גם מפסיקה לעשן".