איך היא אוהבת את החיבוקים שלו. אפשר לראות, שאם הייתה יכולה,
הייתה ממשיכה לחבק אותו גם עכשיו. עוד ועוד. לנצח. הוא גבוה
וגדול, והחיבוק שלו ממש עוטף את כולה. היא מרגישה כל כך טוב
כשהוא כולו סביבה ככה. זה נותן לה להרגיש חום, ביטחון, כאילו
הכל בסדר, אפשר להתרפק ולהתפרק, לשכוח מהצרות לרגע, יש מישהו
שדואג לה.
אבל יותר משהיא אוהבת לחבק אותו, היא פשוט שונאת להפסיק. שונאת
להרפות. כי זה מחזיר אותה למציאות. ברגע שידיו עוזבות את
האחיזה מגבה, והחזה שלו כבר לא מודבק לשלה, כל העומס חוזר לה
לכתפיים בבת אחת. אפשר להבחין איך העול שב ומכביד עליה, הופך
אותה ליותר נמוכה בכמה סנטימטרים. יותר בוגרת ומציאותית, פחות
חולמת. יותר אישה, פחות ילדה מאוהבת. ואפילו יותר נוקשה ופחות
יפה.
בזמן האחרון היא שואלת את עצמה, האם זו בכלל עסקה טובה - דקות
החיבוק הקצרות לעומת תחושת המחנק המתמשכת שלאחריהן.
והכל אצלה כל כך גלוי. אפשר לראות עליה הכל. בשבילם היא כמו
ספר פתוח. והוא לעומת זאת כל כך מסתורי ואפל. ומה שאף אחד לא
מצליח לראות זה איך שבתום החיבוק הוא נהיה גבוה וחזק בזמן שהיא
מתנמכת. איך ליבו הולך ומתקשה, מתחזק, בזמן ששלה נשבר.