שירתו של אביתר
עדיין מהדהדת באוזניי.
אני שומעת אותו,
כאילו לא הפסיק לשיר.

במבטיי הארוכים אליו,
הרגשתי את
אהבתו הענקית ליצירה,
וחשבתי, שזה משהו
שמשותף לשנינו.

בהופעה ישבתי מולו
עוטה חיוך של עצב
ובתוכי כל כך רציתי שלא יפסיק,
שלא תיפסק המנגינה.

והמוח קודח על חרטה,
ואהבה שנגמרה
וכך גם שיריו.

צפיתי בו, עם סיגריה בפה,
וכאב גדול בלב
מתמוגגת על שיריו,
מתמוססת ביגוני.

"תיכף אני ארצה שתלכו מפה
שאוכל כבר ליפול בשקט"

12.7.07