הוא ישב על המרפסת, בעיניו הייתה דממה.
הוא ישב על המרפסת, היא שימשה לו כבמה.
העצים היו קהל בתיאטרון בלתי ידוע.
וכשפצה לבסוף את פיו, הם עמדו מבלי לנוע.
המשחק היה חייו, הוא היה מנת חלקו.
הוא ידע שהוא חייב לשחרר את מכאובו.
הוא דיבר ללא הפסק, משחק כל משפט.
משחרר את הכאב ששנים ליבו צבט.
וכשאמר את המילה האחרונה במחזה
הוא הרגיש איך הכאב מפלח את החזה.
הוא שכב על המרפסת, היא שמשה לו כמשען.
העצים היו עכשיו ארונו של השחקן.