מלוכלך ומזיע, הוא התיישב על המדרגות היורדות מהקומה השנייה
ובהה בקירות העירומים. מסמרים בלטו מהם בנקודות אקראיות, עדות
אחרונה למי שגר כאן פעם, שארית הפליטה שתעקר בקרוב גם היא.
רק לפני זמן מה עזר להוריד את התמונות, לקפל את השטיחים,
להוציא את הרהיטים לחניה. כך, חשף בן רגע פגמים שהוסתרו
בערמומיות במשך שנים מאחורי ספה רחבה, או תחת שטיח ממוקם היטב.

כך, קולף אט-אט הבית מן האישיות שלו, והפך בן לילה להיות עוד
מחסה מן הגשם. התהליך הדהים אותו בצורה מעט אנתרופולוגית, כמו
היה מדען המתבונן מהצד, עד שהוא נזכר שזה הבית שבו אבא מת.

מהלילה שבו ראה את אמו בוכה בזרועותיו של אביו, הוא מייד הבין
מה עתיד לבוא. הרי אבא היה חולה כבר כמה פעמים, אבל באף אחת מן
הפעמים הללו אמא לא בכתה כך. בכי תמרורים, חסר שליטה ומעצורים,
בכי שאנו מרשים לעצמנו לבכות רק בחיבוקם של שני סוגי אנשים
בלבד: אלו שאנו אוהבים ביותר, או זרים גמורים.

הלוויה הייתה ראויה, והוא עקב בצורה מכנית אחר התנועות עד
לסיומה. במשך השבעה, בעוד אמא הייתה המרכז של ריקוד האבל
המוכר, הוא בהה מהצד במבקרים. לקראת הסוף, השעמום והשגרה גרמו
לו ליצור לעצמו משחקים קטנים - הכל רק כדי להעביר את הזמן. גם
חברים שלו הגיעו מדי פעם, אבל לא היה להם הרבה מה להגיד, אז הם
בעיקר שתקו. "מסכנים", הוא חשב, "מה באמת יש לומר בסיטואציות
מביכות שכאלה?"

הוא ידע שאמו לא תסכים להישאר בבית, במיוחד לאחר שאבא ביקש
למות בחדר השינה שלו, ולכן החל לחפש דירה חדשה כבר לפני מספר
שבועות. הוא מצא דירה יפה ושקטה, קטנה יחסית, כדי שאמא לא
תרגיש בודדה. כעת, הוא הסביר למוביל כיצד להגיע אליה, והוסיף
כמה אזהרות אחרונות לגבי הרהיטים ומכשירי החשמל. ואז הוא נשאר
לבד.

כשמסביבו מעין שקט דביק וסמיך, הוא יצא לסיור אחרון בבית. קרני
השמש רקדו על האבק שריחף בחדרים הריקים, מראה שגרם לו לתחושת
זרות עליה לא הצליח להתגבר. לפתע נזכר שקרא פעם כי אבק עשוי
בעיקר משאריות עור אנושי, והמחשבה על כך שייתכן שהוא שואף קצת
מאבא, ואולי אפילו מכוסה בו, הפחידה אותו פתאום. הוא החל להזיע
וליבו החל להלום מהר יותר יותר. "יעשה לי טוב לצאת החוצה",
שכנע את עצמו והאיץ את צעדיו.

הוא יצא מהבית, נעל אותו וצעד את המרחק הקצר למכונית שעמדה לצד
שביל החצץ. "זו הפעם האחרונה", חשב לעצמו, "זו הפעם האחרונה
שאני צועד על השביל הזה". הפעם הראשונה הייתה כשהוא היה בן שנה
וחצי, ואבא חיכה לו בצד השני, צעדים בודדים מהנקודה בה עמד
כעת. אלו היו הצעדים הראשונים שעשה אי פעם.
כאבים פתאומיים קרעו את ליבו. בקושי הצליח להישאר יציב, והיה
צריך להישען על דלת המכונית כדי לא לקרוס. הוא עמד שם זמן רב,
דמעות שקטות חורשות תלמים באבק הלבן שכיסה את פניו. "אבא" אמר
בקול חנוק "להתראות".

אם רק היה אפשר להכניס לארגז את הזיכרונות.