לאחרונה גיליתי שיש הרבה הקבלות בין המציאות לבין הצבא. הצבא
הוא הכוח של המדינה, מה שמניע אותה ומה שמאפשר לה להתקיים.
הצבא הוא דבר חיובי שמונע על-ידי מעשים שליליים ופשעים, הוא
מכשיר לך התנהגות לא מוסרית כגון רצח וכיבוש וזאת ע"מ לסלק
כוחות רעים אף יותר שמנוגדים לעצם הקיום שלנו.
בתור חייל, אתה רואה שהכוח האמיתי שמניע אותך הם לא האידיאלים
(הם אולי הביאו אותך לשם ולפעמים מחזיקים אותך שם, אבל שאתה
שוכב במארב אתה "לא תמיד" חושב על חשיבות איתנות הצבא היהודי
אל מול האויב שמצפה למחות אותנו מעל פני האדמה...) מניעים אותך
כוחות שליליים כמו הבושה, הכעס, הפחד ועוד כוחות שונים (מעטים
ויחידי סגולה הם האנשים שיקומו מאחורי מחסה בשעת הקרב למרות
הפחד המשתק ויסתערו אלמלא החשש ממה יגידו או, לסירוגין, הכעס
על מעשי האויב ורצון עז לנקמה.)
הכוחות החזקים ביותר של האדם הם הכוחות השליליים - הכעס,
הקנאה, המרמור וכו'. תפקידם האמיתי של הכוחות האלה הוא להניע
את האדם למקום שבו הוא צריך להיות, למקום הטבעי לו.
וכמו שבגוף כאב מסמן חולי (מצב שעל האדם לשנות ולפתור כדי
לחזור למצב הטבעי) כך גם במכאובי הנפש, הכאב הוא המניע הגדול
ביותר שקיים בעולם, העולם ללא כאב לא היה מצליח להתקיים.
הכאב עצמו הוא לא דבר חיובי, צריך להילחם בו בכל דרך אפשרית,
אם זה חולי של הגוף ע"י תרופות וטיפול נכון, ואם זה חולי בנפש,
צריך לזכור שיש לנו נטייה לשכוח שהרגשות רעות וייאוש הם לא מצב
נתון, ונכון שלפעמים (בעצם רוב הפעמים) בן אדם מיואש (כמו כל
חולה אחר) יתקשה להניע את עצמו ולצאת ממחלתו.
וכאן חוזרת ההקבלה שבין הדרך שבה אנשים עובדים בצבא לבין הקרב
הפנימי.
הרגשות השליליים הם כוח מניע. אם אדם שמקנא יעלה ויקדם את עצמו
ע"י כוחה של הקנאה, הקנאה כבר לא תהיה רלוונטית ולא יהיה צורך
בה עוד. (אם אני מקנא בחבר על האוטו החדש, הכוח הזה יכול לדרבן
אותי לעבוד קשה עד שגם לי יהיה...) ואם האדם ייקח את הקנאה
לכיוונים הכואבים (יצחק על החבר, יהרוס לו את האוטו וכו') טוב
לא יצא מזה, אלא המצב והכאב רק יחמירו. את הכלל הזה אפשר
להשליך על כל הכוחות השליליים שיש באדם (כעס עצבות וכו') וברגע
שעברת קושי, האתגר הבא שלך יהיה הרבה יותר מובן.

תודה לאלוהים שברא את הקושי, כי בלעדיו לא היינו מגיעים לשום
מקום.