[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לאונרדו יודע
/
איש אפור

הוא הלך לקראת הגלגלים שלי. פאק, אם רק הייתי מתעלם ממנו. אבל
לא יכולתי. השעה לא הייתה מאוחרת, סביבות 7 בערב. אך גשם סוער
ירד ללא הפסקה - והרחובות והכבישים היו ריקים לגמרי. כולם בבית
עכשיו חוץ ממני, חשבתי לעצמי...

אבא בטח מדבר בטלפון עם איזה לקוח עצבני, ואמא שוכבת על הספה
מול הטלביזיה, כמו מצהירה לעולם בכלל ולי בפרט - "אני את שלי
להיום עשיתי ומיציתי.. אם אתה רעב יש במקרר שניצלים
ואיטריות".. וכך עוד רבים בבתים אחרים, תחת האווירה הזו של
בטלה חורפית, ואם הם ברי מזל - אז גם מחוממת. ומשהתחלתי לחשוב
על אנשים אחרים פרט למשפחתי, מיד עלתה בראשי התהייה, "מה אילן
עושה עכשיו?" ואחר-כך .. עם מי הוא נמצא.. ו.. אם נחמד לו ?
ואם.. הוא חושב עליי ? בכלל ?

אך מישהו, או משהו, אחר קטע את מחשבותיי. האיש לבש מכנסי
התעמלות קצרים ואפורים, וגופייה אפורה צמודה שלא החמיאה לגופו
הצנום. הוא ירד לכביש, ישירות לנתיב שלי, ונאלצתי לבלום
בבת-אחת ובחוזקה. ברדיו התנגן שיר רומנטי נוגה, קצת קיטשי
אפילו. אני שונא שירים רומנטיים! התחלתי לקלל את הקריינית ואת
מנהל התחנה.. ובשנייה שסיימתי הדבר הראשון שחשבתי היה כיצד אני
הולך לחסל את הבנזונה הזה שכמעט גרם לי לעשות תאונה. אחר-כך
הבנתי שאולי בעצם.. הרגתי אותו ? דמיינתי את עצמי עומד בבית
המשפט, מתחנן בפני איזה הוד נכבדותה שולמית בר-חרצוק שתרחם
עליי.. "אבל כבוד השופטת, אני ממש מיהרתי ! חיכו לי שניצלים
בבית ולא אכלתי כל היום !" והיא, כמו כל שאר האליטיסטים
השמאלנים האלה, למה שיהיה איכפת לה מאנשים מורעבים ? תשלח אותי
למאסר עולם ללא חנינה. טוב, אמרתי לעצמי, "לפחות נפיל את הסבון
מדי פעם במקלחות". ואז, כשסופסוף פקחתי את עיניי למציאות
ולכביש, ראיתי אותו מולי. האיש עם הבגדים האפורים עמד עתה קפוא
מול השמשה הלא-פגועה שלי, ובהה בי.

פתחתי את החלון וצעקתי לו "תגיד לי מה נסגר איתך ?!?! ככה
יורדים לכביש ?"
(הוא היה בסך-הכל סנטימטר ממני אבל לרגע הרגשתי כאילו נכנסתי
לתוך סרט הוליוודי, והצורך בדרמה מחייב. בסרטים האלו, בזמן /
אחרי שמתרחשת תאונה תחת גשם סוער - אז כולם צועקים אחד אל השני
ועל השני)
אבל הוא רק חייך חיוך צנוע ואמר ברוגע
"אני איש ורוד, אפשר להיכנס לאוטו בבקשה?"
"אם אתה איש ורוד אז למה אתה.. טוב לא משנה.. לאן אתה צריך?"
"אני לא צריך הסעה. באתי לכוון אותך. אפשר להיכנס לאוטו
בבקשה?"

ביום רגיל, ועם כל בנאדם אחר, הייתי משאיר אותו שם באמצע
הכביש. מקסימום - נותן לו הוראות איך להגיע לתחנת
האוטובוס/מוניות הקרובה. לא שאני בן-אדם רע או אנוכי, חס
וחלילה, אבל מי יודע איזה משוגעים מסתובבים בעיר הזאת, והאיש
ורוד-אפור הזה בהחלט נראה לי כמו מתאים לתבנית. אבל בכל זאת,
משהו לא ברור גרם לי לתת לו לעלות לאוטו. עשיתי לו סימן עם
הראש והוא נכנס למושב האחורי. התחלתי בנסיעה בלי לדעת לאן
בעצם. לקח לי כמה דקות להתאפס על עצמי.

"לאן לנסוע?" -שאלתי.
"לאילן"
"סליחה?"
"אילן. בחור גבוה ונאה, בהיר עור ושיער, ממושקף, חיבה
לפאסיביות במיטה, קעקוע של חד-קרן על הגב התחתון, אהבת חייך,
האיש שגרם לך..."
"אוקי אוקי אוקי!" -עצרתי אותו
"הבנתי.. נעזוב רגע את העובדה שאין לי מושג מאיפה אתה יודע את
כל הפרטים שאמרת כרגע, אבל .. למה לעזאזל שאסע דווקא אליו מכל
האנשים בעולם ?"
"אני צריך להראות לך משהו"
"שמע, מר בחור" אמרתי ולקחתי אנחה גדולה מאוד, במהלכה שמתי לב
לתופעה המוזרה, שמשום מה האיש היה יבש לגמרי, למרות שבילה זמן
לא מועט בתוך הסערה שבחוץ, "אני לא מכיר אותך, לפני דקה כמעט
דרסתי אותך, די באשמתך. לקחתי אותך טרמפ כשאני כבר מת להגיע
הביתה ולאכול, ועכשיו אתה גם אומר לי שאני אלך לבקר את הבנאדם
שאני הכי שונא בעולם? למה?"
"אתה יודע את התשובה, הבחירה בידך."

הנסיעה ארכה שעה, אותה בילינו בדממה מוחלטת. הרדיו לא קלט דבר,
ואיש ורוד (בסוף כבר התרגלתי לקרוא לו בשמו המוזר) עצם עיניו,
נדבק לכיסא, וישן כמו תינוק. העובדה שהוא ישן לא פעלה לטובתי -
לא היה לי עם מי לדבר ולכן שוב עברו לי בראש מחשבות שונות
ומשונות. על היום שהיה, על זה העמוס שיהיה מחר, על החיים שלי
ומה יהיה איתי וכל הדברים המעצבנים האלה שאני חושב עליהם כשאני
לבד. ואז שוב נזכרתי באילן, בעצם לא קולט שאני הולך לראות אותו
ממש עוד מעט. למה אני עושה את זה לעצמי ? למה אני לא יכול
להפסיק ?

הגענו לבית של אילן. הוא גר בבית פרטי, לא ענק במיוחד אך גם לא
קטן. הוא קנה אותו לפני כמה שנים מכספי ירושה וקצת חסכונות,
ומאז הוא גר כאן, לבד. כלומר, חוץ מהזמן שגרנו..אפשר להגיד
יחד. איש ורוד הוביל אותי דרך דלת אחורית לתוך הבית, שהיה חשוך
כולו. תוך שנייה מצא את המתג המתאים והחדר המעוצב שבו היינו,
שהתברר בתור הסלון, הואר ביופיו בשורה של מנורות סגולות
ואדומות. הבית עבר מהפך לטובה מאז הפעם האחרונה שהייתי בו. בטח
אילן שמח ש"התפנה" לו זמן רב כל-כך כדי לשפץ אותו סופסוף..

"בוא אחריי" - אמר איש ורוד, שכבר התרגלתי לציית לו

עלינו לקומה השנייה, ונעמדנו ליד חדרו של אילן.

"תישאר כאן דקה" אמר לי בלחש, והלך לחדר אחר. אחרי כמה דקות
מאוד מורטות עצבים מבחינתי, חזר ובידו אקדח.

"מה אתה חושב שאתה עושה ?!?!?! מאיפה הבאת את זה ?!?!" כמעט
וצעקתי בהיסטריה, אך איש ורוד שם מיד את ידו לחסום את פי, כדי
שלא ארים את קולי יותר מדי.

"יש החלטות שיכולות לשנות חיים שלמים. זה המבחן שלך" - המשיך
איש ורוד..
"אתה מטורף"
"החיים שלך אינם חיים"
"אבל של אילן כן"
"וחייו שווים יותר משלך?"
"לא.. אבל.."
"בלי אבל. בלי ההיסוסים הרגילים שלך. כן או לא"
"המממ"
"כן או לא"
"בסדר, אני אעשה את זה"

איש ורוד פתח את דלת החדר באיטיות. נכנסנו פנימה. אילן ישן
בעירום, כהרגלו. שכוב על הגב ושרוע על המיטה. עורו שזוף. יפה
לו ככה. אבל לא מתאים לך לעשות את זה, אילן, חכם בשמש שכמוך..
"על איזה דברים מפגרים אתה חושב, לעזאזל איתך .." קטעתי את שטף
הדיבורים הלא פוסקים לעצמי.

התקרבתי אליו. כיוונתי את האקדח לראשו, ולחצתי על ההדק. ציפיתי
לרעש מבהיל של ירייה, אך התברר לי רק בדיעבד שלאקדח היה משתיק
קול. הסתכלתי לצדדים, אך האיש הורוד נעלם. החזרתי את מבטי
לעתה-גופתו של אילן, אך גם הוא התפוגג לו.

הסתכלתי סביב ובשאר אזורי הבית, אך לא ראיתי אף אחד מהם. אחרי
הבזק של שנייה, כבר מצאתי את עצמי שוב באוטו, נוסע לי בשלווה,
בדרך לא ידועה, למקום לא ידוע, וברדיו התנגן שיר רומנטי. כמה
שאני אוהב שירים רומנטיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשתיוולד לי
ילדה יהיה לה
הכל: מיטה,
עגלה, כלב,
חברים, מנוי
לסיפריה ובעל.
בתנאי שהיא תהיה
יפה כמובן, אחרת
אני פשוט אעשה
הפלה.

זהו, גמרתי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/8/07 6:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לאונרדו יודע

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה