לאט לאט המועקה מתפוגגת.
אני מנסה, אני משתדלת
לחזור ולחשוב רק טוב,
לשים לרגע בצד את הפיגור ואת החוב.
להירגע ממרתון הכמיהה
לדבר שבעצם לעולם לא היה.
עדיין לא ממש מאמינה,
עדיין לא ממש אמינה.

שוב אוספת את עצמי - חתיכה חתיכה,
מחליטה להמשיך הלאה בדרך הארוכה.
מליטה את פני בין אצבעותיי הארוכות,
נושמת עמוק לתוכי מחשבות לבנות חיוביות.
מבטיחה לעצמי רק טוב
מבטיחה לעוצמתי להפסיק לחשוב.
אוספת את הווייתי - מבטיחה,
הפעם לא אגיע לרצפה
כדי לעלות מעלה.

אני יודעת -
איכשהו בסוף יהיה לי טוב
פחות או יותר, יותר או פחות -
זה כבר לא ממש משנה את הבאות.
אני יודעת -
בסוף משהו טוב קורה
הוא רק מגיע בקצב, בזמן שלו
עצמאי, לא אוהב שמאיצים בו...

לאט לאט המועקה מתפוגגת.
ואני יודעת, אני באמת מיוחדת.
הלב סופג, הלב סולח, הלב אוהב,
לעולם לא שוכח,
ממשיך הלאה - מסנן את הכאב...
להירגע ממרתון הכמיהה,
מה שלא יהיה, איך שלא היה
הדברים מסתדרים - כך או אחרת
פשוט לזרום, לא לחשוב, צמיחה מאוחרת.


17.5.07
טלי יונתן