כל יום נעמדת מול המראה
ורואה קמט חדש בתוך הלב.
התבגרות הגוף אינה חופפת
להזדקנות הנפש, להתבלות הנשמה,
לקושי המתהווה מרגע לרגע -
לקחת נשימה ארוכה.
מה קורה כשהלב מת,
והזמן נותר יתום, חלול, ריק?
מהנדסת חיים מסודרים -
עבודה, קניות, חתולה, חברים.
שלא יגידו: "הנה זאת מסכנה,
לא הלך לה, יצאה דפוקה"
ובפנים - שממה אחת גדולה.
כל בוקר נעמדת מול המראה
דמותי הפכה כבר למטושטשת -
בעיני העולם, הסביבה - אני נעלמת.
אני נאלמת גם בפני עצמי -
השורות מתקצרות
המילים נגמרות
הלב מתקמט
הצל מחייך.
הסוף
קרב.

10.5.07
טלי יונתן