השקר הזה
צף ועולה, דוקר בחזה
מקשה על הנשימה.
חונק כל מקור לתקווה
עוקר כל שורש עלוב שנשתל באשליה

השקר הזה
מצחין, מבאיש ודוחה
מעורר בחילה, לא נותן מנוחה.
שולח גרורות נאחז חזק באדמה
מסתעף בענפים שקושרים שסוגרים להבה קלושה

השקר הזה
מאכל בנפשי, בגופי כל מילימטר של תשוקה
שהייתה יכולה לגרום לי לאיזו בריחה
לאיזו שלווה מעושה, לשקט הזוי,
ליופי מדומה - לדרמה נרקמת למשהו שפוי.

ובמקום להלחם בשקר הזה
אני נותרת מותשת כאחרי קרב
נופלת דוממת על חרבי, מעלה את עצמי כקרבן לעולה
שאינני מאמינה בו, והוא לא בי -
רק השקר הזה עומד באוויר, ממשיך בשלו, ואני בשלי.


22.7.07
טלי יונתן