מודאגת מהכרזותיו הנואשות של זאטוט הבית, אני סופרת ביראה את
הימים שנותרו עד לסיום המחזור הראשון של קייטנת הקיץ. 'מצ'עמם
לי!' מבשר הזאטוט מרגע שהוא חוזר מן הקייטנה ומשליך את
יצירותיו על רצפת הסלון הביתי ועד לרגע שהוא נאלץ לכבות את
האור וללכת לישון.
'איך היה בקייטנה?' אני מנסה לעקוף בזהירות אסרטיבית את
המלכודות המלנכוליות שהוא טומן לי, אבל נופלת לתוך פח יקוש
נוגה עוד יותר. 'היה משעמם!' הוא מדווח לקונית. 'אבל דווקא
נראה לי שהייתם עסוקים היום', אני ממהרת לאסוף את נשורת סיבי
הקרטון ולקלף את גושי הצבע מהאריחים ונועצת מבטים מופתעים
ביצירת המופת הדביקה שהביא הזאטוט מן הקייטנה. 'לא ידעתי שאתם
לומדים לעשות כאלה יצירות נהדרות!' אני משקרת וגוררת אותו
למקלחת לפני שינגב על הספה את שלל הצבעים המרוחים בנדיבות על
גופו ומעטרים את בגדיו. 'זה סתם קשקוש', הוא אומר בביטול,
'המדריכה הכריחה אותנו להדביק את כל הניירות שהיא גזרה ולצבוע
אותם בצבעים. אוף!' הוא נאנח וחוזר לנושא המרכזי בדרמטיות
גוברת. 'איזה שעמום פה!'
'אולי תעזור לי לתלות כביסה ולהשקות את הגינה?' אני מציעה
בניסיון להיחלץ ממעגל הייאוש ולהרוויח איזו תועלת מהשעמום. 'לא
רוצה, זה משעמם', הוא נוהם נחרצות מתוך הכורסה, 'את לא רואה
שמשעמם לי?' 'אולי אתה רוצה ללכת לחבר או להזמין אליך מישהו?'
אני מנסה. 'לא רוצה, זה משעמם!' הוא חוזר מונוטונית על הצהרתו.
'אז מה אתה רוצה לעשות?' אני שואלת בחלחלה. 'לטוס לאלסקה לצוד
לווייתנים', הוא משיב.