הלל אל-נכון, וירום שוב ושוב המזמור לקלס
את פריחת הכרובית ומתיקות הבטטה,
את ראשו של הכרוב וריחו של שמיר,
יש ששמחו על בצל ששחה שם למטה,
אחרים צהלו על בועות שגלשו מהסיר.

אך שמעו את בכיו המוכה של הגזר,
ודעו מדוע -
כי רוככה זקיפותו הכתומה
ועתה על כרפס הוא שרוע,
ואחיו הקישוא זה מכבר מתפורר,
לא יחלוקו עוד תא מאפיל במקרר.

הטבח נושא את אבלו על גורל הירקות
כנגד מצפון הסועד הלוגם לו מרק מקערה,
איכה זה נתבע את זכותנו לחיות,
בעודנו מרשים לאדם היוצר
לדון תפוחי-אדמה לרותחין מעל לכירה?

המוסר הכוזב השורה בין כתלי הסלון
מעולם לא עבר את ספו של מטבח.
את ליבנו אטמנו למגע ניחוחם של פלפל וכמון,
ועל אף שרעים וגרועים מאיתנו נמצא במזרח
עוד יבואו עמנו חשבון יום אחד, פטרוזיליה, חציל וגם צנון.


בהשראת סונטה מס. 11 מתוך הסונטות מסין של ו. ה. אודן