ושוב היא עוברת באותו הרחוב, מוכר כל-כך ואם זאת כל כך שונה,
זר, מנוכר.
הנה הספסל שלה - דהוי, מתקלף, היא עדיין זוכרת את היום שהתקינו
אותו שם, זוכרת איך הבהיק במין בוהק מסנוור, איך ריח הצבע הטרי
הרחיב את נחיריה.
כמה סודות כמוסים ונסתרים שלה ספוגים בתוך הצבע המתקלף שלו,
כמה זכרונות ילדות מתפוגגים ונעלמים יחד עם גלדי הצבע.
היא מחייכת לעצמה חיוך מריר ונעצרת לסקור את הבית.
עדיין עומד על תלו.
היא סוקרת באדישות את הגינה המוזנחת והעזובה הניצבת לפניה, לא
מפספסת במבטה את הפרחים שקמלו והעשבים השוטים שמיהרו לתפוס את
מקומם.
ואז היא ניצבת מולה, מול כל עוצמתה ורוחבה של דלת הפלדה
המאיימת. היא לוקחת נשימה עמוקה, דלת הפלדה המאיימת היא החומה
האחרונה בדרכה אל כל מה שבחרה להדחיק, אל כל מה שניסתה לשכוח.
היא מהססת שנייה לפני שהיא לוחצת על ידית הדלת, שוקלת להשאיר
את תיבת הפנדורה הזאת, תיבת הפנדורה של חייה, נעולה.
מאוחר מדי.
הנה הם כולם יושבים שם בשתיקה. אמא שלה, יובל וטל הקטנה.
היא כבר לא כל כך קטנה, טלושק'ה שלה, היא כבר כמעט בת 20.
גם היא הייתה בת כמעט 20 כשבחרה ללכת ולהשאיר הכול מאחור.
את הבית, החברים, המשפחה... את טלושק'ה אחותה.
העיניים האלה, שליוו אותה לאורך כל הדרך, המבט הירוק הזה שסירב
להרפות ממחשבותיה.
"אני רוצה לבוא אתך, בבקשה קחי אותי אתך..." הקול הזה שהדחיקה,
שרדף אותה בחלומותיה, הכה בה.
"אני עוד אחזור לקחת אותך טלושק'ה, אני מבטיחה! את תראי" - אבל
היא לא באה - עד עכשיו.
למה היא לא באה? אולי כי פחדה לחזור אל הקור, אל העצב, אל
המציאות האכזרית שהרגה את אבא שלה והשאירה את שלושתן להתמודד
עם החלל. לבד.
אולי כי לא יכלה לראות את אמא שלה, האישה החזקה הזאת, נשברת
פתאום, שותה בלי הכרה.
ואולי כי כל הנטל הזה שנפל עליה פתאום, אחות קטנה בת תשע שצריך
לגדל ואמא שבורה שיכורה ותלותית שלא מתפקדת, היה פשוט גדול
עליה.
אז היא ברחה, הכי רחוק שיכלה להגיע, אל ניו-יורק, אל ארץ
החלומות והאפשרויות הבלתי מוגבלות.
והיה לה קשה, אפילו קשה מאוד, לבד בעיר העצומה והמאיימת,
מעבודה לעבודה, מחודש לחודש - בחורה צעירה ונאיבית בין רבבות
האנשים.
ועדיין זה היה יותר קל מלחזור.
זה לקח קצת זמן, שנתיים-שלוש, עד שהצליחה להסתדר, למצוא קצת
שלווה, לנשום לרווחה.
היא אפילו הצליחה לבנות לה שם חיים, חברים, מערכות יחסים.
היא שלחה להן כסף.
"מתי את חוזרת?" טלושק'ה שלה לא הפסיקה לשאול כל השנים האלה,
מקווה, מאשימה.
הקול הזה הצליח לצמרר אותה ממרחק קילומטרים, שבר את לבה.
"אני אחזור - אני מבטיחה!" היא ניסתה לשכנע בעיקר את עצמה.
"את באה לחתונה של אמא ויובל?" אותו קול בגרסה בוגרת יותר שאל
מעבר לקו.
היא לא באה, היא שלחה צ'ק גדול ואיחולי ברכה ומצאה את עצמה
מנסה להשתכנע שראתה סימנים של אושר על הפנים שלהן בתמונות
החתונה ששלחו לה.

"עברתי היום טסט", הקול סיפר בהתרגשות.
"קיבלתי צו ראשון."
"עשיתי היום את הבגרות האחרונה."
"בשבוע הבא הגיוס."
עם כל שיחת טלפון זה נעשה קשה יותר ויותר - האשמה, ההבטחה
שנשארה תלויה באוויר, מחכה שיקיימו אותה.
והיו גם התמונות - טלושק'ה וחברות, טלושק'ה עם אמא ויובל,
טלושק'ה עם דרור החבר שלה... בכל התמונות המבט של טלושק'ה נראה
מאשים.
והיו המכתבים - כתובים בכתב צפוף - מספרים על החיים שם -
בלעדיה. מאשימים אותה בין השורות.
אבל היא לא יכלה לחזור, זה כאב מדי, החיסרון של אבא, יובל,
הנטישה שלה, טלושק'ה.
ועכשיו היא פה, מתייצבת מול כל הפחדים הכי גדולים שלה.
ושלושה מבטים מופתעים סוקרים אותה בדממה.
אמא היא הראשונה ששוברת את השתיקה.
"נטלי, את פה - איזה הפתעה", אמא באמת שמחה לראות אותה, ותוך
כמה שניות היא מוצאת את עצמה עטופה בזרועותיה, כמו פעם. ואין
ריח של אלכוהול.
יובל מושיט יד בטוחה. "שמח לפגוש אותך סוף-סוף", והוא דווקא
נחמד, היא מחבבת אותו.
וטלושק'ה? טלושק'ה רק שולחת לעברה מבטים עוינים, קמה לחדרה
בהפגנתיות וטורקת אחריה את הדלת.

זה כואב.