נפגשנו בחתונה של רועי.
היא בעצם לא השתנתה, רק שכחתי כמה היא יפה. כמו תמיד, לבושה
כנסיכה מזרחית - לבן עם סגול וכתום וטורקיז. עליי הצבעים האלה
תמיד נראו כמו אוסף סר-טעם של הבגדים-האחרונים-בארון. רק עליה
יפה התערובת העזה הזאת, שהולמת כל-כך את צבעי שלגיה שלה - שיער
שחור מבהיק, עור פנים צח, שפתיים ורודות. והעיניים שלה. עיניים
בצבע דגנית פורחת. הן נחו עליי, מתרחבות בפליאה. לא יכלה לומר
דבר בשל המרחק ממני, אז החזירה מבטה לכיוון החופה המתרחשת,
והתנשמה, סומק בלחייה. מסכנה שלי, חשתי את נפשה, אינה יודעת
ממה להתרגש יותר: מרועי המתחתן או ממני הנוכחת. וכמה מוזר כל
זה: רועי מתחתן. הבטתי בו, לבוש בגובה הביישני שלו ובבגדי חגו.
רועי שלי. ארובת-השמים של לבי.

עם סיום הברכות הושמעה יצירה לצ'לו ופסנתר שרועי הקדיש לאיה,
אהובתו. הכרתי את הגרסה המוקדמת שלה, מלפני שנתיים, ואהבתי
אותה יותר מאשר את הליטוש המעובד. אבל סופסוף - קליק. בין נפשי
הנבוכה למעמד הזר לי לכאורה, שבעצם נוגע בנימיי הדקים ביותר.
ובתוך כל זה חיוך: "שלום מיכל". הסתובבתי אליה. "דגנית".

רועי ניגש אליי. "איפה את? למה את עומדת כל-כך רחוק?" התכופף
אל המטר-חמישים-וחמש שאני, לחבק אותי. "ג'ק אחד", צחקתי, "איפה
אתה מחביא את האפונים?" "בואי, מיכל, אני רוצה להכיר לך את
אשתי", טעם עליי את המילה החדשה לו. הרמתי מבט אל הגאווה
המחויכת בעיניו, אבל השפלתי מיד שוב, שלא יבחין בכאבי.

לא תהיה לי. לאחרת.
ידיעה פתאומית מערטלת.
ידך תסיט בעדנה שיער -
לא מפניי
שפתיך יטעמו מלח דמעה -
לא של עיניי

ורגע אינטימי נשבר באחת!
במילה בנשיקה במבט -
לא יימתח בינינו

לילדיי לא יהיו עיני זית
או אצבעות פסנתר ארוכות
ותבונה תכולת שמים

חיי שלא יהיו. נצח אגדה אחרת
סירות מפרש מתרחקות
שנים נפרשות לפניי ריקות

"בוא רועי", לקחתי את ידו, "תראה לי את איה". היא בדיוק דיברה
עם מישהו, כך שהייתה לי שהות להתבונן. שידרה ישירות נעימה,
צניעות פשוטה ולא מתיפייפת - הרגשתי שיכולה להיות לנו שפה
משותפת. אבל הייתה איזו פשטות-יתר בהופעתה - כמעט סתמיות -
בקומה הממוצעת, בשיער השטני החלק, בפנים הרגילים. זאת איה?
The איה?? היא נסובה אלינו, וכשנפל מבטה על רועי, הבנתי מה
מצא בה. מבטה קרן מין עצמה בלתי נתפסת של אהבה וביטחון, וכמו
הקיף אותו במעגל אור, משאיר רק אותו ואותה בעולם. בדידות חריפה
דקרה בי. דחף קמאי נעור בי להיות חלק מהמעגל הזה, לשים ראשי על
כתפה ולספר לה סודותיי. אלומת האור עברה אליי: "אני יודעת, את
מיכל!" אמרה בהתרגשות וחיבקה אותי, כאילו הרגישה מיד בקושי
הנצחי שלי להתקרב. "אני כל-כך מוקירה אותך שבאת", לחשה, "מאוד
רציתי להכיר אותך". הבטתי בה רגע ארוך בשתיקה. לא הייתה טינה
או תחרות בעיניה. גמלתי לה מבט של תודה, ולרגע נתתי לכאב לקפוץ
מעיניי אל עיניה החומות. ידעתי: היא תבין. רק לאחר שהתרחקתי
הבנתי שלא דיברתי. ובכל זאת הייתה שיחה בינינו.

שמחתי שבאתי לבד. טוב לי עם עצמי, למרות הבדידות החשופה
ששידרתי. ירדתי מרחבת החתונה אל החול, נושמת את האוויר
הרוחש-מלוח. פעם אמרתי לרועי שאם אתחתן, אערוך את הטקס בשעת
זריחה בלב חורש. אבל ללא ספק, רועי, שיחקת אותה: גם חתונה על
חוף-ים לעת שקיעה עושה את זה. בסוף נכנעתי להכרח המסורתי,
ופניתי לחפש את הפתק עם שמי ועם מספר השולחן המזווג לי.
להקלתי, גיליתי כי אני משתייכת לקבוצה גדולה ואלמונית של 'חברי
החתן'. בלב כמעט קל התיישבתי ליד שולחן חצי-ריק, מוודאת שדגנית
ישובה הרחק ממני. עדיין לא, דגנית, חכי שאסכין לך. מזגתי מים,
ובדיוק כשמבטי ננעל על נקודה בחלל, שמעתי קול מוכר לידי.
"וואו, מרוב אנשים להגיד להם שלום, כבר לא נשארו מקומות
פנויים". "אוקי, אז אני אשב בשולחן אחר", ענה מישהו והתרחק.
התעקשתי להחזיק בבהייתי למרות הכסא שנמשך לידי, אך לאחר מבט
מהיר מסביב לשולחן הוא עקר אותי: "מיכל?" "היי אודי", חייכתי
ופניתי אליו, נשענת על מרפק אחד. "לכבוד הוא לי להסב לשולחן עם
הסולן של הלהקה המפורסמת 'קונטרול-אלט'". הוא צחק. היה לו צחוק
גלוי, מדבק. "ולי הכבוד לשבת בכפיפה אחת עם המשוררת האלמונית,
שאחראית לכמה שירים שלגמרי במקרה נתקלתי בהם", השיק את כוס
המים שלו בשלי. "משוררת אני עוד לא", חייכתי, "ואולי גם לא
אהיה. אבל מרגש אותי לדעת שקראת חלק מהשירים שלי. לא חשבתי
שאתה בכלל זוכר אותי". "בטח שאני זוכר! ועוד אחרי העוגת-גזר
המדהימה שאפית לנו להופעה, מתי זה היה, בחורף שעבר? מה
ז'תומרת, רבנו בינינו על הזכות לבקש את ידך ולזכות לעד
בעוגותייך! מה קרה?! אמרתי משהו פוגע?" "לא-לא", עניתי מיד,
מוחה את הדמעות בכף-יד, "אני כנראה עוד מתרגשת מהחופה. תסלח לי
רגע", קמתי והתרחקתי מהשולחן.

התיישבתי ליד החופה המיותמת, מרגיעה את הנשימה. את משקפת את
בדידותי, סחתי לה מפויטת. גם את מהדהדת ריקנות, ריקנות שמוכפלת
בהד קהל החוגגים שהקיף אותך, וכעת עזבך. החופה ענתה לי בצלילים
של פעמוני רוח. שתי מחרוזות של פעמוני רוח תלויות על החופה,
לאחת סדרה של צלילים דקים, השנייה עם צלילים מעט צרודים. כמו
מצו-סופרן ואלט, חשבתי, מתגעגעת פתאום עד כאב. "אפשר לשבת
לידך?" הרמתי אליה מבט. "החול קצת רטוב, תיזהרי על השרוואל
הלבן שלך". "תודה", ענתה, פרשה את השאל הסגול והתיישבה עליו.
שתיקה ממושכת. דגנית חייכה באומץ. "את נראית נהדר, מיכל, אפילו
שאת עוד יותר רזה משהיית". כמו אז, נאמנה לאיזה צורך להמליל את
עצמה, מנסה להתפייס אתי במטבעות לשון רגילים של שתי חברות
שהסתכסכו. "עבר הרבה זמן, התגעגעתי אלייך", הוסיפה בשקט.
נאנחתי. "את יודעת", הופתעתי לשמוע שמץ רוגז בקולה, "אם תגידי
משהו, אם תדברי, אולי זה יעזור. לפחות תגידי למה את כועסת
עליי, שאני אדע מה עשיתי". "אני לא כועסת, דגנית", עניתי
במאמץ, "ואם זה מקל עלייך, אני גם לא מאשימה אותך". "אז למה?"
סומק עלה בלחייה, מדגיש את הנמשים הספורים. "נתתי לך שנה, היה
לי קשה אבל חיכיתי בסבלנות. למה את לא מוכנה לסלוח לי?!"
חייכתי בעצב. "שלגיה שלי, כמה את יפה כשאת מתלהטת..." היא
השתתקה.

"מה שאני לא מבינה", המשכתי בשקט, "זה למה את לא מוותרת. מילא
אני, את היית החברה הכמעט יחידה שלי. אבל את? יש לך מיליון
חברות, ידידים, מעריצים. מה את צריכה אותי? למה את לא מוחקת
אותי מהזכרון של הפלאפון שלך?" "את באמת לא מבינה?" שוב
הופתעתי, הפעם למראה דמעות בעיניה. דגנית?! "את לא מבינה איזה
עיניים פקחת לי? איזה עומק גיליתי בתוכי? כמה אמת למדתי על
עצמי בזכותך?" היא השתתקה, בוררת מילים. "לפעמים, כשאני
מתפללת, אני חושבת ששיחות כאלה יש לי רק עם הקב"ה ואיתך".
הבטתי בה בפליאה - דגנית, כל-כך גלויה לי וכל-כך ידועה, כמה
הפתעות היא מגישה לי היום. "אני מצטערת", אמרתי בשקט, "אבל זה
לא ילך". "למה? למה?! אני לא מבינה למה את לא יכולה לחזור למה
שהיינו!" נאנחתי שוב, והזדקפתי. "תראי, דגנית. בכל מערכת
יחסים, גם בחברות הכי טהורה, יש תכנים שמבעבעים מתחת לפני
השטח. לא תמיד הם מודעים, ובדרך-כלל הם בלתי-נשלטים. כל עוד
התשתית מספיק חזקה, אני מניחה שאפשר להתגבר על משברים. אצלנו
כנראה הקרום היה דק מדי, והבועה של הארס התפוצצה לנו בפרצוף.
אם זאת אשמת מישהו - אני לוקחת אותה עליי. אבל כך או כך,
העניינים התקלקלו לנו, ולא תמיד אפשר לתקן מה שמתקלקל". היא
הקשיבה בריכוז, מחכה שאמשיך. נשכבתי על הגב. "את זוכרת איך
היינו עושות פיתוח שמיעה בבית שלך?" היא הנהנה לאט. "זוכרת איך
לא הצלחנו למצוא סולם שיתאים לשתינו, את באלט דבשי, ואני
במצו-סופרן צפצפני?" כן, היא זוכרת, אבל לא מבינה אותי בכלל.
"הפעמונים, דגנית, תקשיבי לפעמוני-רוח. שום דבר שנגיד עכשו לא
ידבר אותנו יותר טוב". שתיקה ארוכה עברה בינינו. הרוח שנשבה
מהים התקררה. בסוף קמתי. היא קמה גם ושאלה: "אפשר לתת לך
חיבוק?" "עדיף שלא", סירבתי ולקחתי צעד אחורה, "את יודעת איך
אני עם חיבוקים". היא הסתכלה עליי, קצת אובדת פתאום. "תשמעי
דגנית", דמעות עלו בעיניי, "אני מצטערת נורא. צער גדול ואמיתי.
כל יום. אבל ככה קרה. ואין שום דבר... שום דבר שנוכל לעשות".
פניתי ממנה והלכתי.

אודי הושיט לי כוס עם נוזל בהיר. "הבאתי בשבילך מהבר, את נראית
זקוקה לזה". הסתכלתי עליו בשאלה. הייתה לו מין הופעה מעוגלת,
מרוככת בקצוות, קצת כמו של ילד שלומפר כזה. היא התבטאה בבגדים
שלבש, בתווי הפנים, בשיער הארוך קצת יותר מדי. בדרך-כלל לא
אהבתי בחורים כאלה, אבל אצל אודי הרושם הזה נשבר כשהבטת
בעיניו. הן היו חדות וצלולות, והסגירו לא מעט מהיכולת
המוסיקלית שלו, שגבלה בכמעט-גאונות. וכמובן, הצחוק החמוד
והכובש שלו. ואם להאמין לרועי ולאינטואיציה שלי, היה לו כישרון
לא-מבוטל לחבב עליו בנות. לקחתי שלוק קטן. "בררר", הצטמררתי,
"תמיד כשעושים 'לחיים' אצלנו בבית אבא שלי מנסה לשדל אותי
לשתות וויסקי ואני בורחת לליקרים. אבל זה עוזר. תודה". "כן,
ראיתי אותך עם דגנית. הייתן נראות כאילו חומת ברלין עוברת
ביניכן. אבל", קימט את המצח, "אם אני לא טועה, רועי אמר לי פעם
שאתן מין צמד-חמד בלתי-נפרד כזה, ושכל המרצים תמיד מתבלבלים
ביניכן". "היינו, עד לפני שנה. ולא רק המרצים, גם הסטודנטים
היו מתבלבלים, אבל זה רק בגלל ששתינו דוסיות חמודות עם שיער
ארוך וחצאית". "מה?!" אודי פער זוג עיניים, "את דתייה?" חייכתי
בלאות, כצופה בסרט מוכר עד זרא. "אתה יודע, תמיד הפליא אותי
איך את דגנית מיד מזהים, כאילו השכינה בכבודה ובעצמה חגה סביב
ראשה, ואני כל הזמן צריכה להסביר את עצמי ולשכנע שגם אני".
אודי הניח יד על זרועי. "סליחה, לא התכוונתי-- " "אל תתנצל
אודי", קטעתי אותו בחדות, "בבקשה אל תתנצל". הוא נרתע. "אוף,
עכשיו אני צריכה להתנצל. תראה", תורי להניח יד על זרועו.
"פעם הייתי לוקחת את זה קשה. כשהייתי בתיכון השתתפתי בחידון
התנ"ך המחוזי, ונורא נעלבתי כששיבצו אותי למקצה של החילונים
במקום של הדתיים. היום אני מבינה שזה כנראה משהו שאני משדרת,
משהו מאוד לא דתי, שלא מסתדר לאנשים עם ההגדרה שלי". הוא הנהן.
"אני חושב שזאת דווקא מעלה אצלך, ולא חיסרון. את נראית כמו אחת
שאפשר לדבר איתה על כל נושא בגובה העיניים, וזה לא משהו שמצפים
מעלמות צנועות ומכוסות. נוחות. זהו! זאת המילה. את משדרת
נוחות. נעים לדבר איתך. יש בך משהו מאוד קשוב". בהיתי בו.

"למה את לא שותה מהוויסקי? אני נעלב". צחקתי. "כי אני צריכה
לנהוג חזרה לירושלים, ואני לא רגילה לשתות". "את יודעת מה, יש
לי רעיון", אודי פנה אליי עם כל הגוף, "אני צריך טרמפ
לירושלים, ואני ממילא לא שותה, כי אני בג'ט-לג מטורף. אז מה
דעתך שאני אנהג בחזור ואת תשתי?" הוא היה כזה חמוד, שלא יכולתי
להתנגד, וחייכתי: "יפה מצדך אודי". הוא משך בכתפיו. "אז לכמה
זמן אתה בארץ?" שיניתי נושא, "מתי אתה חוזר לניו-יורק?" "מאיפה
את יודעת על ניו-יורק?" הופתע. "אתה שוכח", חייכתי, "שהייתי
נוהגת לדבר די הרבה עם השותף שלך ללהקה". "אווווו, ספוקי",
אודי צחק, "מה הוא סיפר לך עליי?" "אל תשאל", החזרתי, "סתם,
בעיקר דברים טובים. רועי מאוד אוהב אותך, אודי, וגם מאוד מחזיק
ממך". "אני יודע, אני יודע, לכן היה לי כל-כך חשוב להגיע
לחתונה. בדרך-כלל אני מגיע בקיץ גם כדי להופיע, אבל אפילו
אנחנו לא עד-כדי-כך משוגעים להופיע בשבוע שרועי מתחתן".
"באסה", הצטערתי, "לא הייתי בהופעה שלכם מאז החורף שעבר".
"למה, באמת? עכשיו אני גם שם לב שרועי לא הזכיר אותך בכלל בזמן
האחרון". עצמתי עיניים. "כל השאלות שלך חוזרות לאותו נושא.
דגנית, רועי והשנה האחרונה. אבל אם אני לא טועה, רועי ואיה
מגיעים. תגיד, איך זה בחתונות חילוניות? מה אמור לקרות עכשיו?"
אודי הסתכל מסביב. "יש עכשו ריקודים. והחתן והכלה אמורים לפתוח
אותם בסלואו זוגי". "מה?! רועי רוקד סלואו?! זה דבר שאני חייבת
לראות!"

"אני עליתי עלייך, מיכל", אודי התיישב לידי מתנשף ומזיע. "את
גם לא רוקדת וגם לא שותה. הגיע הזמן לתקן את המצב". צחקתי.
תיזהרי מיכל, הוא החבר הכי טוב של רועי. את ילדה קטנה ואבודה.
"וגם שמתי לב", המשיך, "שעד עכשיו התחמקת יפה מהשאלות שלי".
"עזוב, אודי, אתה לא רוצה להיכנס לזה, תאמין לי. זה ממש לא
המקום והזמן, וחוץ מזה, אתה חבר של רועי". אודי התיישר בכיסא.
"בואי אני אענה לך לפי הסדר: את מסקרנת אותי, אז אני כן רוצה
להיכנס לזה. לגבי המקום והזמן - זה דווקא יתרון, כי בעוד שבוע
אני עף מפה ולוקח אתי את מה שתספרי לי, רועי או לא רועי. יש לי
הרגשה שצל גדול יושב עלייך, אז מה אכפת לך לעשות ממני כומר
מוודה?" כשההיסוס ניכר בי, המשיך ללחוץ: "ראיתי קודם שיש כאן
חוף משגע, ולי לא יזיק קצת שקט. יש לנו עכשיו חצי שעה לפחות עד
שיגמרו עם המנה העיקרית. אז בואי, נעבור קודם בבר, ונמשיך לשם.
מסכימה?"

"על רועי אני לא צריכה לספר לך, כמה הוא נדיר ויחיד במינו",
פתחתי, מתמסרת למקצב של הגלים. "הבחור הוא אכן אגדה מהלכת",
הסכים אודי. "אבל בעצם אני צריכה להתחיל יותר מוקדם. איך היית
מגדיר את דגנית?" אודי משך בכתפו. "לא יודע, אני לא כל-כך מכיר
אותה. היא מקסימה כזאת, תמיד מחייכת כשאני רואה אותה."
"בדיוק", הסכמתי, "אני נוטה לחשוב שההורים שלה גאונים, איך שהם
בחרו לה את השם הכי מתאים בעולם. בדיוק כמו הפרח, היא מקסימה
וחברותית, רחבת ידיים ורחבת לב, מפיצה יופי וצבע בפשטות כזאת.
מעצם קיומה". "איך הכרת אותה?" "באוניברסיטה. הצטרפתי לחוג רק
בשנה ב', והייתי קצת אבודה. אתה יודע איך זה בחוג שלנו, שילוב
של חנונים אינטלקטואליים עם גאונים מוסיקליים". אודי גיחך.
"דגנית ואני מיד מצאנו אחת את השנייה, והתחברנו. בעיקר בגלל
ששתינו לא בדיוק נולדנו עם שמיעה אבסולוטית או עם נטייה גנטית
לזיהוי יצירות של באך. אבל גם בגלל ששתינו ילדות טובות מבית
דתי, והמפגש עם האוניברסיטה היה סוג של הלם תרבות בשבילנו. ככה
יצא שהתחלנו ללמוד יחד, ומהר מאוד הלימודים הפכו לשיחות נפש
ולבילוי זמן משותף". "נראה שכיף להיות חברים שלה". "נכון. ויש
לה הרבה כאלה. כשהיינו קובעות להיפגש איפשהו בסוף ההפסקה, היא
אף-פעם לא הייתה מגיעה בזמן. כי לא משנה מאיפה היא הולכת, תמיד
היא פוגשת על הדרך לפחות עשרה אנשים שהיא מכירה". חייכתי. "פעם
באיזה קורס, המרצה נתן לנו תרגיל, לכתוב תוך חמש דקות שיר קצר
על האדם שיושב לידינו. וזה מה שיצא לי עליה:

כפתורי אור ורודים
מרצדים
בחורשה כחולה נכספת
מופז עולמית בקרניים אחרונות
ירוקות
שם ינווה לבי

"וואו, כל זה בחמש דקות?" "בערך. אחר-כך עוד שיפצתי קצת ונתתי
לה כמתנה ליום הולדת, על כרטיס ברכה שרועי צייר". "אהה, הנה
רועי מגיע", אודי חיכך את ידיו. "עוד לא", ריסנתי אותו, "קודם
חשוב שתבין מה דגנית הייתה לי". נשמתי עמוק. "דגנית היא החברה
הכי טובה שיכולה להיות, ואני נצמדתי אליה והשתכרתי ממנה כמו
דבורה בתוך פרח. אבל לפעמים רציתי לבעוט בה, לצרוח עליה".
"למה, כי היא מושלמת מדי?" "כן, ויותר מזה. דגנית היא כל מה
שאני לא. כל מה שאי-פעם רציתי, אבל אף-פעם לא אצליח להיות.
יפה, אופטימית, קלילה, פשוטה, מעניקה ומקבלת אהבה בלי חשבון.
אתה יודע איך רועי קרא לה? 'פצצת אנרגיה חיובית'. וכשהייתי
איתה, תמיד הרגשתי כמו הצד השני של המטבע: כבדה ומתוסבכת,
שלילית וחסרת-ערך". אודי הנהן. "כמו מראה הפוכה לאיך שאת רואה
את עצמך?" "כן, אנחנו כאילו דומות, אבל כמו תמונה ונגטיב".
הפעם אודי נד בראשו. "ברור לך שזה רק בראש שלך". חייכתי בעצב.
"וזה משנה?" "טוב, אז איך רועי נכנס לתמונה?"

"רועי נכנס לחיינו לפני שנתיים, ומיד בהתחלה נוצר ביניהם
קליק". השתתקתי. אודי התבונן בי בשאלה. "תראה, אתה בטח מצפה
לשמוע סיפור על משולש רומנטי, אבל זה לא מה שקרה. רועי בדיוק
נפרד מחברה שלו, ואתה יודע יותר ממני כמה היא פגעה בו".
"נכון". "אז הוא החליט שבקשר הבא יש דברים שהוא לא יתפשר
עליהם. שהוא לא מוכן לאבד את עצמו בשביל קשר. ולהיות עם דגנית,
מבחינתו, זה רק פשרות. רועי כל-כך חילוני בתפיסה שלו ובגישה
שלו לחיים, ודגנית לגמרי תלויה בחיים של אמונה. הדת בשבילה היא
באמת סם-חיים". "אהה". "אבל הם כן מאוד נמשכו אחד לשני,
והניצוץ ביניהם היה כמעט גלוי". "אני מבין שאיתך זה היה אחרת",
אודי חצי-שאל. "כן, אצלי הכול מסובך. אני... אני התאהבתי בו
מיד. בפתיחות שלו, בכנות, באותנטיות. יש בו שילוב מושלם של
רצינות והומור, של כובד ראש עם ספונטניות. והיכולת הנדירה שלו,
לזקק זהב טהור מתוך כל הלכלוך שמסביב, ראייה חודרת כזאת אל תוך
המהות האמיתית של הדברים. התובנות והאינטואיציות שלו היו
מפילות אותי מהרגליים. וכמה טוב יש בו, כזה רצון אמיתי להיטיב,
להאיר, להצמיח - את עצמו ואת הסביבה שלו". הורדתי את הראש
לסנטר. "כן, זה רועי", אודי אמר בשקט.

"איך התקרבתם?" התיישרתי. "אני כמובן לא העזתי, אבל הוא קירב
אותי. לאט-לאט, לאורך תקופה, רועי פתח לי עוד צוהר ועוד חלון
לנפשו המוארת. פעם אחת למדנו למבחן, והוא שיתף אותי במשהו
אישי. באותה תקופה הרגשתי נורא בודדה, עברו עליי כל מיני
תהליכים שלא היה לי את מי לשתף בהם. רועי ראה שאני מתלבטת אם
לדבר, ואמר: 'תראי, מיכל, אני מרגיש שמתחילת היום היחסים
בינינו עלו מדרגה. גם את מרגישה ככה?' ואז הוא העלה רעיון שפתח
פתח למערכת היחסים הנפלאה והמרגשת ביותר שידעתי". התנשמתי.
"הוא הציע להיות לי כותל". "כותל?" "כן, כותל אנושי למחשבות
וסודות ולבטים. כתובת לדברים שאין לי למי לספר. ובאמת במשך
תקופה ארוכה זה תפקד ממש כמו כותל". חייכתי. "כשהייתה עולה
מצוקה או בדידות, כשהרגשתי שאני מתפוצצת, הייתי מתיישבת וכותבת
- שיר, מחשבה, משפט - ושמה לו בתא-דואר בדירה, או שולחת לו
במייל, או מסמסת לו". "והוא הגיב?" "לא תמיד, אבל מדהים כמה
עזר לי לדעת שהוא קורא, יודע, שותף. וכשהוא הגיב - כל מילה
הייתה שווה אלף מילים של אנשים אחרים. הרבה פעמים התפלאתי איך
לא נמאס לו ממני, איך הוא לא נבהל מהשדים שיוצאים ממני, והוא
היה אומר: 'אל תדאגי, יש לי מקום לעוד פתקים'". "זה נשמע כמו
קשר מאוד חד-צדדי". "נגעת בבעיה. עם הזמן התלות שלי בו הלכה
וגדלה. הוא הפך לכתובת קבועה למצוקות שלי. כמה שיחות היו לנו
- בטלפון, בדירה שלו, בצ'אטים. ותמיד אכפתי, רגיש, אוהד, קשוב.
כל-כך הרבה זמן הוא הקדיש לי, ואתה יודע איך הוא תמיד עסוק
וגדוש פעילויות, בדיוק כמוך". אודי צחק. "אחיזת עיניים, מיכל,
אנחנו אוהבים להרגיש שתמיד יש משהו שמחכה לנו".

"בכל אופן", המשכתי, "לי מאוד הפריעה הא-סימטריה בקשר שלנו,
ומשום מה את רועי זה לא הטריד בכלל. הוא אמר שאת מקורות החיזוק
שלו הוא מוצא במקומות אחרים, ושהוא שמח שהוא יכול לשמש לי מין
מרחב מוגן כזה לצמוח בתוכו". "הנשמה הטובה הזה", אודי הניד
בראשו, "ולך זה בדיוק מה שהפריע". "איך ידעת?" הופתעתי. "כי
אני קצת מכיר אתכן הבנות", חייך. "כן..." נשענתי על הברכיים.
"בשקט-בשקט התחלתי להתחרפן מזה. לא הבנתי מה הוא מקבל מהקשר
איתי, מה מחזיק אותו קרוב אליי. רציתי לדעת שאני משמעותית
בשבילו, חיונית לו כמו שהוא לי". "תגידי, ולא התפתח ביניכם
משהו מעבר לזה?" אודי כיווץ את הגבות, "כי כשאני חושב על זה,
במהלך השנה הזאת לא הייתה לו חברה". "נכון. והקשר עם איה התחיל
בדיוק כשהוא שחרר את עצמו ממני". "נו? אז היה או לא היה??"
צחקתי. "תגיד, אודי, ראית אותי פעם עומדת לידו?! אנחנו נראים
כמו לורל והארדי, רק לאורך!" אודי התנגד: "ראיתי כבר דברים
יותר מוזרים, שהוכיחו לי שלאהבה אין גבולות, בטח לא גבולות
טיפשיים כאלה". "אני מסכימה, אבל אתה יודע לאיזה סוג של בנות
רועי נמשך. לפעמים הייתה לי הנאה מזוכיסטית לשמוע איך הוא מתאר
מישהי שפגש, או איזה תכונות הוא מחפש בבת-זוג, ואז לעשות עם
עצמי השוואה ולגלות שאני הפוכה לגמרי". "אני מקשיב לך, אבל אני
לא משתכנע".

"אתה יודע מה, אודי, זאת בכלל לא הנקודה. נכון שהיו מעורבות
כאן פנטזיות רומנטיות, אבל רועי היה בשבילי הרבה יותר מזה. הוא
גאל אותי מהצורך להיות אני. ואיזו הקלה זאת, כשאתה יכול להתמלא
במושא הערצה כמו רועי, ולרגע קצר לא להיות עצמך". "אני מבין".
"בדיוק כמו שאמרנו קודם - הוא היה מרחב מוגן, שהוריד ממני את
הכורח הבלתי-נסבל להישאר בגבולות המעיקים שלי, ונתן לי להיטמע
בו. ואז... אז זה הופך להיות טעם החיים. בלעדיו אין ערך לכלום.
הכול מתקדש אליו. והכי גרוע", קולי הפך לחריקה, "שמתוקף
המציאות הצורך הזה לא נענה, וכל הזמן אני הולכת וקטנה, הולכת
ונעלמת משדה הראייה שלי. רק הוא נמצא שם". אודי שתק רגע ארוך,
ואז התנער. "תקשיבי, חמודה, אני חייב להראות את עצמי קצת
בריקודים. אני יודע שאת לא במצברוח, אבל בואי תשתתפי קצת,
ונמשיך אחר-כך, אני מבטיח".

עמדתי בקצה הרחבה, התבוננתי בדגנית, איך היא מצליחה לשמוח
ולהיות חלק, אפילו שהיא לא רוקדת. מטעמי צניעות, כמובן. רועי
הבחין בי, ומשך אותי פנימה, לתוך מהומת האורות והדציבלים.
הנחתי לו לסחרר אותי למשך כמה שניות, צחקתי, וחמקתי החוצה.
ניגשתי לבר. החבר'ה של החוג נופפו לי שאצטרף אליהם, בוודאי רצו
לשמוע לאן נעלמתי בשנה האחרונה. לא התחשק לי. נופפתי להם בחזרה
והתרחקתי לכיוון הים.

לא רוצה לשבת איתם
וטוב לי עם זה לעזאזל
כן, טוב לי!
עד מתי אכאב ואתנצל
על מה שאינני

תנוני
זאבה מתבודדת בקרן סלע
אצעק את בדידותי המזהרת
המאושרת
לעצמי

עירומה ושתוקה
אשקע בהזייה
מתמכרת
לחומי

אודי התיישב לידי והושיט חתיכת עוגה. "קחי, נלחמתי בשבילך על
החתיכה הראשונה". "תודה", חייכתי בגבה מורמת ולקחתי את העוגה,
תוהה על פשר המעשה. "אני חייבת לציין שאתה נוהג בי אבירות
לאורך כל הערב. החבר הכי טוב שלך מתחתן, אתה בטח רוצה להיות
קצת יותר בהתרחשות. וחוץ מזה, המנות האחרונות זה החלק הכי
טעים. הי!" - תפסתי את זרועו - "איך לא נעים לי, בגללי לא אכלת
כלום! אתה לא רעב?" אודי צחק. "אם לא אכלתי, זה בגללי ולא
בגללך. מה שאני עושה זאת בחירה שלי, ותאמיני לי שאני בוחר רק
מה שטוב לי". "באמת? לא שעממתי אותך? בכלל לא דיברנו עליך".
"כי עכשיו אנחנו מדברים עלייך. אני מזכיר לך שזאת הייתה הצעה
שלי, ואני מאוד שמח שקיבלת אותה ושאת נותנת בי אמון. יאללה,
נמשיך?"

"דיברת קודם על איזה צורך בלתי-אפשרי להיות פחות את ויותר
רועי, ושהוא יהיה נתון כל-כולו רק לך, ולעומת זאת הייתה
המציאות, שבה רועי ואת הייתם בסופו של דבר רק ידידים. אולי
בגרסה מיוחדת ואינטימית, אבל בכל זאת ידידים, עם אישיות נפרדת
וחיים נפרדים". "בדיוק ככה. וככל שהזמן עובר, הפער בין הצורך
למציאות גדל, ואני מוצאת את עצמי עושה שמיניות באוויר כדי
לזכות במנות הרועי שאני זקוקה להן כדי להתקיים. כמה ניסיתי
להיות כמו דגנית אז, לצוד אותו בקסמים שידעתי שפועלים עליו,
ופשוט לא הצלחתי, תמיד חזרתי להיות אותה מיכל מבאסת". נאנחתי.
"עד שפעם אחת הייתי מאוד נסערת, ובאתי אליו לדירה. הוא הקדיש
לי המון זמן, והיה נורא חמוד כרגיל. אבל אז כבר הייתי צריכה
ממנו הרבה יותר. יצאתי ממנו, הגעתי הביתה, ובלעתי 50 כדורים".
"מה?!" אודי פער עיניים, "ניסית להתאבד?!" משכתי כתף. "להתאבד?
לא יודעת. אני חושבת שבעיקר רציתי לא להיות - לא להרגיש, לא
להתמודד, לא לחוות חוסר-מוצא כזה". "אוי, מסכנה שלי, 50 כדורים
עם המשקל שלך, זה בטח גמר אותך". "דווקא לא. למחרת המשכתי
לבלוע ולבלוע, וחוץ מהקאות והתעלפויות לא קרה כלום. היום אני
כבר יודעת שמשככי-כאבים לא הורגים. הם אולי מזיקים לכבד".

"ומה קרה אחר כך? רועי ידע מזה?" שאל אודי. "כן, סיפרתי לו.
היה לי דחף סדיסטי לנער אותו, לטלטל אותו, לגרום לו להיות
מוקדש לי ורק לי, שידאג לי ויחשוב עליי". "ואיך הוא הגיב?"
"בדאגה, כמובן", חייכתי. "תראה, בשלב הזה הוא כבר התחיל להיות
מוטרד שאני יותר ויותר מכניסה אותו לתפקיד של מטפל, במקום חבר.
אבל מה הוא יכול לעשות? אין לו סמכות ואחריות של מטפל. נשאר לו
רק לדאוג ולקוות שאני אצליח לעצור את עצמי בזמן". "כמה זמן זה
התנהל ככה?" "די הרבה. ותאמין לי שאני לא מבינה למה הוא לא ירד
מרכבת השדים הזאת". בקולי נמסכה תהייה כנה. "רועי, עם
האינטואיציות המדויקות שלו ושיקול הדעת הזהיר שלו - פשוט נשאר
במקום המסוכן הזה כל החודשים האלה, ולא העיף אותי לכל הרוחות".
אודי הסתכל בי מהורהר. "נראה לי שאני מבין למה, וברור לי למה
את לא יכולה לראות את זה". "בכל אופן", הפניתי את המבט לים,
"הגיע היום ההוא, בקיץ שעבר, כשהייתי לבד בבית. רועי היה אמור
לבוא אליי בערב, ומאוד חיכיתי, כי לא נפגשנו כבר כמה שבועות
ונורא התגעגעתי אליו. אתה מכיר את זה כשאתה עושה לעצמך
build-up? אתה כולך נרגש, מנקה ומסדר, מכין צ'ופרים, מתלבש
במיוחד, מתכנן הכול לפרטי-פרטים, ואז מגיע הטלפון:
תשמעי-אני-נורא-מצטער-אבל-היה-לי-יום-מטורף-וכבר-נורא-מאוחר-ואני
צריך-לקום-מחר-ממש-מוקדם..." אודי חייך בהבנה. "כן, ובאותו רגע
נופלים עליך השמים".

הים נעלם, ריחו וצליליו. גם הכוכבים ומגע החול. חשכה סמיכה
קונה שביתה בגרוני. טעם מוכר מתרומם בי ושרירי הבליעה מתכווצים
נגד רצונם. לא להקיא. לנשום. לחשוב על משהו אחר. ים כחול.
שמיים פתוחים. פסיפלורה. אפונה ריחנית. מנסה להרגיע את גופי.
הוא נלחם בייאוש נגד הפולשים, שנדחסים פנימה בקבוצות של ארבעה,
עוד ועוד ועוד. נאחזת בשיש. לא ליפול, לא להתעלף. לא להקיא. רק
עוד קצת, רק עוד קצת. לשבור את השיא. הפעם זה יצליח. זה חייב
להצליח! ואם לא, אם לא--- יש חלופה. כי הפעם זה סופי. כבד
ומשומן הוא מונח על השולחן. אחי השאיר אותו אצלי למשמרת, לפני
שנסע לחו"ל. נכון שבמטווח החטאתי את כל המטרות, אבל את המטרה
היום אי-אפשר לפספס. כושלת לספה. נשימות כבדות. גל מתגעש,
נשימה נעתקת, שחור בעיניים... ריצה-שירותים-כריעה-שאיפה-נחשול
----טישו-מים-ידיים-רועדות. זוחלת בחזרה לספה. גם הכדורים לא
רוצים בי, אני מייללת. לבד-לבד-לבד. ריקה מבחוץ ומבפנים. למה
לא באת, רועי? אקדח ביד, מחסנית בפנים, רק שאצליח לדרוך אותו.
ניסיון, היד מזיעה, מחליקה על המתפסים. מנגבת אותה על
המכנסיים, מלכלכת בשמן את השרוואל הלבן שלבשתי לכבודו. לא
נורא. רק שיידרך כבר. האומץ לא יעמוד לי זמן רב, אני יודעת.
ומה הטלפון רוצה ממני? מי מצלצל אליי עכשיו? הצלצול נפסק,
מהדהד בדממת החדר, אבל לא מרפה, ומתחדש שוב. "מיכל?" הקול שלו,
פתאום בתוך כל זה. "אני שמח שאת עדיין ערה. רציתי שוב להתנצל
שלא יכולתי לבוא היום. גם אני ממש חיכיתי לפגוש אותך. אני הולך
לישון עכשיו, רציתי רק לדעת שאת בסדר. קצת הדאגת אותי קודם.
מיכל? את שומעת אותי?" "רועי, חמוד אחד", קולי חורק, "כמו
תמיד, דואג ומתחשב". "אז צדקתי", עונה בשקט, "את לא ממש בסדר".
"אני... אוי רועי אתה תכעס עליי..." "מיכל", התחדדות בקולו,
"מה עשית?! מיכל - תעני לי! בלעת כדורים?" "רועי", אני בוכה,
"רועי שלי, למה לא באת?" "מיכל, מיכלי--- " קולו נסדק, "חכי שם
ואל תזוזי, אני בדרך אלייך. טוב?" עוצר לרגע, מוסיף: "וחמודה
שלי, אל תדאגי, יהיה בסדר. אני אוהב אותך".

שוב אני רועדת, הפעם מהתרגשות. קיבלתי את מה שרציתי, לא? רועי
בדרך אליי, כולו נכונות ודאגה. ומה עכשיו - האקדח רועד בידי -
פשוט לוותר על התכנית? זיעה שוטפת אותי. הוא נכנס, רץ אליי,
ובלי מילה לוקח ממני את האקדח ושם גבוה מעל הספרים העליונים.
הנה הוא שלי עכשיו לגמרי, נרכן אליי, מחבק ועוטף בידיים
רועדות, קרות מהאוויר שבחוץ, מלטף שיער פרוע וזרוע חשופה.
משעין ראש על ראש, שפתיו שואפות את שערי. לרגע קצרצר אחד, לפני
שייפלו השמים, הוא איתי לגמרי, מתמלא בי עד הסוף. יש כתף, ויש
שקט בפנים. רועי... רועי. ופתאום הדלת שוב פתוחה, ודגנית עומדת
שם.

בואו נפשות טובות
תסתכלו דרך הזכוכית
ותשתבחו בעצמכם
דרך ללא מוצא
לא השארתם בחירה
לשנוא לאהוב לכעוס
רצה עירומה ונחבטת
אנקת כאב עמומה
קרקע נשמטת
Dead
End

"אווווייי", אודי תפס את הראש בשתי ידיים, "מה הוא עשה,
האידיוט". חייכתי מבעד לדמעות. "אתה מבין? לא לקחתי בחשבון
שרועי ייכנס לפאניקה ויקרא לעוד מישהו. הוא פשוט קרא לה כי היא
החברה היחידה שלי שהוא מכיר. לדגנית, כמובן, אף-פעם לא סיפרתי
על הניסיונות הקודמים. בעיניה הייתי גדולה ויכולה וחזקה".
מחיתי את הדמעות. "סוד ההצלחה של חברות הוא החופש שיש לך לבחור
כמה לתת וכמה לקחת. הזכות להחליט עד איפה ייכנסו אל נפשך ואל
חייך. והיא התייצבה שם, עם החצאית הוורודה שלה, מצוידת בפמליה
של אהדה ואכפתיות והבנה וחמלה ומשפטים מעודדים כמו - 'אבל
אנחנו אוהבים אותך, אל תלכי מאתנו...'" "אני מתאר לעצמי שבאותו
רגע הצטערת שלא הצלחת לדרוך את האקדח". "כן..." שפשפתי את
הפנים בשתי ידיים. "כל העסק התפוצץ שם. כמו איזה שני מבוגרים
הם הסתודדו ביניהם, ניסו להחליט מה לעשות איתי, הילדה הסוררת,
הזמינו אמבולנס ומשטרה. ניסיתי להעיף אותם מהבית והם לא הסכימו
ללכת, החזיקו אותי בכוח שלא אסגור להם את הדלת. רדפו אחריי
לחדר, נצמדו אליי כשניסיתי להיות לבד". בכי שבר את קולי. "הם
ראו אותי בביזיוני, אודי, בקלוני. הם רמסו את המעט שעוד
נשארתי... ומה שהכי גרוע, זה שהם כאלה טובים, שהכול הם עשו
מאהבה ודאגה. כמו מראה הפוכה ומגדילה, הם העצימו את העיוות
שלי, את האפסיות שלי, הכלומיות שלי... זה נמשך שעות", המשכתי
למלמל אל הברכיים שלי, "הקאתי וצרחתי ובעטתי, חשופה גוף ונפש
במלוא ערוותי. וכשהם הלכו בסוף, לא נשאר ממני כלום. חלולה
ומרוקנת שכבתי על הרצפה וחיכיתי שהבוקר יבוא".

אודי חיכה דקה בשקט, ואז אמר: "בואי, מיכל, תשכבי רגע על הגב".
הבטתי בו בפליאה, מנגבת דמעות אחרונות, אבל צייתתי, והוא נשכב
לידי. "תבחרי כוכב". סרקתי את השמים. הירח כבר שקע, ובעונה
הזאת רואים היטב את אוריון. "סיריוס", אמרתי בקול צרוד והצבעתי
עליו. "למה דווקא הוא?" "כי הוא בהיר כזה, והוא נמצא ליד
הצייד. זה נותן לי תחושת ביטחון". "נהדר מיכלי, זאת בדיוק
ההרגשה שאני רוצה לתת לך, אבל אני בדרך כלל לא בדיוק נמצא
בסביבה, כמו שאת יודעת. אז בואי תשמעי: בכל פעם שנדמה לך שמשהו
רע מאוד קורה או עומד לקרות, את יוצאת החוצה, מחפשת בשמים את
סיריוס, עושה לו שלום, ואז מתיישבת ליד מחשב ושולחת לי
אימייל". "אימייל?" גיחכתי, "עד שתקרא זה כבר לא יהיה
אקטואלי". "נכון מיכל, מה שמשאיר לך מרווח של זמן לנסות
להתמודד בעצמך, ולא להיתלות בתגובות או בעזרה של אחרים. אני
מסתכל עלייך ורואה ים של כוח. אני יודע שתוכלי להחזיק מעמד
ולסמוך על הכוחות שלך, אם תדעי שיש מישהו שיודע, קורא, כואב
איתך את הדברים, אבל מרחוק".

בשתיים בלילה נפרדנו מכולם, אחרי כל-כך הרבה אלכוהול מבורך,
שלא הייתי צריכה לחשוב או להרגיש כלום. אודי התיישב מאחורי
ההגה. "תגידי", הוא השתנק ולקח את הכיסא אחורה, "איך את יושבת
ככה? איך יש לך מקום לנשום?" "יום אחד", נופפתי מולו באצבע,
"יכירו גם בנו הנמוכים כמיעוט מופלה לרעה.
"But look on the bright side", הוספתי, "אני יכולה לישון
בשכיבה על מושב של אוטובוס..." במהלך הנסיעה סיפר אודי על
הלימודים והחיים בניו-יורק. "את לא מאמינה מה הקצב של החיים
שם. כל הזמן אירועים, הפקות, הופעות, הקלטות. צריך להילחם כדי
לעמוד בקצב הזה. אבל אם אתה טוב, זה המקום להתפתח ולהתגלות
בו". "לא יודעת, לא אהבתי את ניו-יורק כשהייתי שם. כל-כך הרבה
ניכור וכיעור מצאתי שם". "איפה אין ניכור?" ענה אודי, "פשוט
צריך להכיר מישהו שגר שם, ואז אפשר ללמוד את העיר וליהנות
ממנה. את יודעת מה?" הפנה אליי את הראש לרגע, "אני מזמין אותך
לחוויה מתקנת. תבואי אליי לניו-יורק, תשני בדירה שלי, נצא
לראות את העיר ביחד. יהיה כיף, אני מבטיח. רק לא בחגים",
הוסיף, "כי אז יש לחץ מטורף ואין לי זמן לנשום". שתקתי. בסוף
אמרתי בשקט: "תודה שלא נבהלת ממני, אודי". "להיבהל? לא, ממש לא
נבהלתי. להפך. אני מעריך אותך מאוד על הפתיחות והאומץ שלך".
שתקנו יחד. "תגידי", התעניין, "איך זה שבאת לחתונה, אם לא היית
בקשר עם רועי כל השנה האחרונה?" "אה, נכון", חייכתי, "לא גמרנו
את הסיפור".

"בשנה האחרונה לא הייתי בקשר עם אף-אחד. הפסקתי את הלימודים,
והפניתי את הזרקור פנימה. הבנתי שאם אני רוצה לחיות, אין לי
ברירה אלא לטפל בעצמי ברצינות". "כל הכבוד על ההחלטה הנבונה
הזאת". "כן. עברה עליי שנה קשה. אבל ההחלטה הייתה נכונה.
בכל-אופן, לפני כמה שבועות באתי לאוניברסיטה עם אחות שלי. יש
לה תינוק, והיא הייתה צריכה לפגוש מרצה שלה, אז אני בינתיים
שמרתי עליו. טיילתי עם העגלה ברחבי הקמפוס, פועה ומזמררת
לאחיין שלי, ופתאום ראיתי את רועי מולי. הוא נעמד על המקום
המום, בלי טיפה של דם בפנים. מיד אזל גם הדם מהפנים שלי. ככה
עמדנו אחד מול השני, שני נציבים קפואים וחיוורים. העיניים שלו,
כמה התגעגעתי לעיניים האלה... אבל לא ככה רציתי לראות אותן
שוב. חשבתי שתהיה יותר שמחה במפגש. עד שפתאום הבנתי את הטעות
שלו, ופרצתי בצחוק. גם הוא צחק, וככה נשבר הקרח". אודי צחק
בלבביות. "אמרתי לרועי: 'תכיר את האחיין הכי מתוק בעולם.
הלוואי שיום אחד יהיה לי ילד כזה בדיוק'. התיישבנו על הדשא,
ואחרי כמה גישושים הוא סיפר שהוא מתחתן. אל תדאג", הרגעתי את
אודי, "לא היו סצנות. כאב לי, הוא ידע שזה כואב, והמשכנו הלאה.
את הכאב פרקתי בחיוך. ציטטתי לו שיר שחיברתי לו כמה חודשים
לפני-כן".

באחד הימים, אני יודעת
תשוב לי ידידותו
יהיו לה העיניים שלו, הטובות
והכמו-ביישנות הטבועה בתנועותיו

היא תתיישב על הספסל לידי
תצודד מבט, תרמז חיוך
ותחכה
כמוהו - היא תהיה סבלנית
וכשתושיט אליי יד מוכרת
אשמח בה שמחה אמיתית

אבל צלילי הפסנתר ייעלמו
ואיתם הקסם שהחזיק את לבי
משהו ייסדק בתוכי
היה מי שאמר: אבידה הכרחית

"לשנינו היו דמעות בעיניים. בסוף השיר הוא חיבק אותי, קם והלך.
בלי מילה. למחרת הוא התקשר, אמר שדיבר עם איה, ושהם רוצים
שאבוא לחתונה. הוא לא אמר במפורש, אבל אני חושבת שבאקט הזה הוא
התכוון להביע אמון בי ובמקום שאני רוצה שהוא יתפוס בחיי. כאילו
הוא מנסה לעזור לי להגשים את השיר". אודי שתק, התרכז בדרך
שהתפתלה בעליות לירושלים. נעם לי כך, הרגשתי בטוחה בידיו
הנוהגות, ונרדמתי מכורבלת במושב לידו. התעוררתי כשרכן מעליי,
דממת הלילה מוכפלת בחלל האוטו שהודמם. "חמודה, הגענו לבית
שלי", אמר, "מכאן את אמורה לעבור להגה ולנסוע לבית שלך. אבל את
לא נראית לי במצב לזה". "למה", מחיתי בצרידות, ושפשפתי עיניים.
"אני יכולה לנהוג, רק תן לי שנייה להתאושש". "זה לא קשור",
אודי היסס, "קודם כל את שיכורה, אמרת שאת לא רגילה לשתות, וחוץ
מזה, כל המטען הרגשי של הלילה הזה... לא", החליט, "את לא נוהגת
הביתה. ממילא כבר נורא מאוחר, בואי תשני אצלי". "לא-לא-לא",
התקפדתי מיד והתרחקתי ממנו. "אני נוסעת הביתה". אודי חייך
בעייפות. "מיכל, אל תהיי טיפשונת. אני לא הולך להתנפל עלייך או
משהו. אני בסך-הכול דואג לך ומציע טובה. אם יפריע לך, אני אישן
על הרצפה". קימטתי את המצח. לעזאזל, מה אני אמורה לענות?!
"טוב", הסכמתי בהבעה רצינית, "אבל בתנאי שההצעה כוללת גם
מקלחת". "עד חצי המלכות, פרינססה", חייך ויצא מהאוטו.

אחרי המקלחת לבשתי את הבגדים שנתן לי. טרנינג וטי-שירט ישנים
שהיו גדולים עליי. אבל נוח היה לי בבד המרוכך מרוב כביסות
וברווח שבינו לבין גופי. כשיצאתי, ראיתי שפתח את המיטה שלו
והציע אותה. "זה מפריע לך?" שאל ישירות, מחייך בגלוי להופעתי
בבגדיו. "כי האמת, ממש לא מתחשק לי לישון על הרצפה, וגם לא על
הספה בסלון, אמא שלי תקום מוקדם ותעיר אותי". "אמממ", היססתי,
הסמקתי. התעצבנתי. "אוף, אודי, מה אני אמורה להגיד? אף-פעם לא
ישנתי ליד בן!" הוא צחק. "טוב, אז תמיד יש פעם ראשונה, ותאמיני
לי שאין בזה שום דבר מיוחד". "ואם אמא שלך תיכנס לכאן פתאום,
מה היא תחשוב?" "אל תדאגי, היא לא תיכנס. וחוץ מזה", גיחך,
"היא כבר רגילה". כנראה שהבחין בהבעתי שהתקשחה, כי מיד הרצין
והתקרב אליי, ריח זיעתו חודר אליי. "זה לא מה שאת חושבת. יש לי
הרבה חברות וידידות. עם חלק מהן יש לי - מה שנקרא - יחסים
פתוחים. אבל איתך - לא הייתי חולם. את משהו אחר לגמרי. תאמיני
לי. תאמיני לרועי". הוספת רועי לעניין ערערה אותי. חולשת השעה
ואירועי הלילה הכריעה אותי והתיישבתי על המיטה. "טוב, מה אני
מקשקש לך, את מחוקה לגמרי. אני קופץ להתקלח, תרגישי חופשי
להשתמש במה שאת רוצה".

נשכבתי על המיטה, נושמת את הסדין. תמיד אהבתי ריח כביסה של
בתים אחרים. מין תחושת הרפתקה לא מודעת הייתה בזה. כנראה
שנרדמתי בבריזה הירושלמית, כי פתאום שוב אני בחוף, יושבת על
החול. האורחים כבר הלכו כולם, אבל רועי שם בבגדי חתונתו, עומד
על קו המים. ראשו מופנה אליי, הוא מחכה שאתקרב. רועי, אני באה
אליך! אפילו שמלה לבנה מפשתן לבשתי! אבל לא, אני לא מצליחה
לקום, אני שוקעת בחול. דגנית מופיעה פתאום, רצה בקלילות לעברו,
שמלתה לבנה מתנפנפת, שזורה פסי זהב עדינים, שנוצצים באור הירח.
הנה - הצלחתי לקום, אבל הם לא מסתכלים אליי, גבוהים כל-כך
ויפים, הם פוסעים אל תוך המים. רוח רכה דוחפת אותי אחורה, יש
לה ריח מתוק של זיעה וכביסה.

רועי נשכב ליד איה בסוויטה שהוזמנה עבורם לליל החתונה. השרירים
מתחילים להתרפות מאינסוף החיוכים והריקודים. "אני שמח שהתעקשנו
להתחתן ליד הים. זה הוסיף לכל האירוע נופך מיוחד". "כן..."
ענתה איה מנומנמת. "ואני שמחה שהגיעו רק אנשים שבאמת רצינו
לראות. הרגשתי שאני באמת יקרה להם, שהם באמת שמחים איתנו.
טוב", הוסיפה לאחר הרהור, "חוץ מדודה חנה הפולנייה, שאף אחת לא
מספיק טובה בשביל האחיין היחיד שלה". רועי גיחך. "דודה חנה לא
נחשבת. אבל אם כבר התחלת, אז דווקא יש מישהי שלא ממש שמחה
הערב". "אה, כן", איה הרצינה, "אבל היא השתדלה מאוד, וראיתי
בעיניים שלה שהיא באה ממקום טהור של אהבה ורצון אמיתי". "אני
בעיקר ראיתי כמה היה לה קשה, אבל השיעורים הכי חשובים בחיים
נלמדים בדרך הקשה", רועי פיהק והתמתח. "אתה יודע, לא סיפרת לי
כמה היא יפה, מיכל שלך, כמה היא מיוחדת". "נכון", רועי ליטף את
ידה של איה, "והיא בכלל לא מודעת לזה, מה שמעצים את הקסם
שלה".

התעוררה אי ממה. כנראה שלא ישנה זמן רב, כי החושך בחוץ עבה
כקודם. כעת גם החדר חשוך, ואודי שוכב בחלק הנפתח של המיטה.
נשען על מרפקו, הוא מביט בה. והיא מביטה בו. חום נושב ממנו
אליה, שקט מדבר ממנה אליו. אין מבוכה. ואין מילים. היא מחייכת
ועוצמת עיניים. הוא נאנח, אוסף אותה אליו.

דגנית יושבת על המיטה בחדרה. חדר ילדותה, שליווה אותה מאז
שנולדה. על הקירות עדיין תלויות תמונות שתלתה לפני שנים,
כשהייתה בתיכון. היא נזכרת איך מיכל דיברה על ליבה שוב ושוב,
מתחננת שתיתן לה לסדר את החדר. ניסתה להדביק אותה בקדחת
שינויים - לצבוע את הקירות, לתלות תמונות גדולות, להעיף את
הספה המכוערת. אבל היא - נוח לה בחדר הקטן והמבולגן שלה.
מסתכלת דרך החלון על הירח, שנכסף אל השחור בשערה. בעוד כמה
שעות היא כבר אמורה לחכות באיזה צומת, לעלות על איזה אוטובוס
מלא ילדים, להוביל אותם לאיזה נחל במדבר יהודה. כמובן, עם הרבה
מצב רוח מרומם, היא מוסיפה לעצמה בסרקאזם. מאיפה הציניות הזאת
פתאום? מיכל הייתה אומרת שציניות לא הולמת אותי. שציניות לא
הולמת אף-אחד. והעייפות? כל-כך אני עייפה פתאום. גם השמחה
הטבעית שלי נעלמה לי. מסתכלת סביבה על החדר. אולי אני באמת
זקוקה לשינוי. יום שישי, היא מחליטה. ביום שישי, אולי יחד עם
חברה, היא תעשה משהו עם החדר. תצבע את הקירות בכחול. כן! כחול
בהיר שעליו תוסיף פה ושם פרפרים קטנים חומים. או כתומים. ואת
המכתבה הישנה הזאת תעיף מכאן, יחד עם כל הספרים המאובקים
האלה.
מקום! כמה מקום יתפנה לה בחדר ובנפש.
ואולי - אולי אז היא תסכים לבוא...
בסדר, לא עכשיו. בעוד שנה, בעוד תקופת חיים.
יש לה סבלנות, לדגנית, ויש לה תקווה.

מוקדש לזהר ואילנה, אהוביי.