עליתי על ספינת הפיראטים, ואני תופס חזק והספינה מטלטלת אותי
ומערבלת אותי והופכת ומסחררת. בסיבוב התשיעי הוא כבר לא נתן לי
לעלות, אז עליתי לרכבת ההרים, והרכבת מטיסה ומפילה ומרימה
ומשליכה. בסיבוב ה-13 הוא כבר לא נתן לי לעלות, אז הצתתי
סיגריה ונכנסתי לתוך הלב של העולם. אימה פחד וטרור אפפו אותי
מכל עבר, במראות נשקפו פניי, מפלצתיים, ועל הקירות זלגו דמעות
של קושי שנאחז בעור שיניו בתקווה. קילפתי את הדמעות מהקירות
וניסיתי להחזיר אותן אל העיניים, אבל לא מצאתי עיניים. ואור
בוהק של סם מפוחלץ עיוור את עיניי ורוח של שכול ויופי שטפה את
פניי, ואני מדדה כמו שיכור במבוכי הקיום האנושי אל הגוף הטהור
שמזין את הכול. דרך אנטנות מקוונות האכילו אותי באנשים עם
משקפיים שרכנו על מיקרופונים גדולים וניתחו את כל הטמטום
האנושי (ומי שמנתח טמטום נשמע מטומטם בעצמו.) על ערימות כסף
ישבו חתולים בשפמי שמנת והציפורניים שלהם חדות, מגרדות ופוצעות
את כל מה שסביב להם. אני מדליק להבה מול עיניהם והעיניים האלה
שלהם מהופנטות ומביטות ממבוך של יקום צר ומפוצץ. הם מייללים
כמו מיוחמים ושמים כפם שוב ושוב בתוך הלהבה, לגעת ולהישרף שוב.
אני מדלג על קני תותחים ומצבורי מרגמות ונוחת בשלולית גדולה של
אנשים נמסים. העיניים שלהם מביטים בי מתוך המדמנה וזועקים לי
שאשלוף אותם לאור, אבל יללות צופרים ומלמולי גנרלים רומסים
אותם תחתיהם, ואני שומע מרחוק את קול פעמוני מגדלי ההיסטוריה
מקנטרים בקול צוהל ומחריש אוזניים, וביניהם שורקת שריקתו של
מלאך המוות ההולך ביניהם במגל וברדס ונכנס לתוך העשור הקרוב
כמו בעל מלאכה על מפתן בית מלאכתו. ידיים מוכתמות דם מורמות
מעלה בשחצנות וצרור מקלע חותך את המציאות ההזויה לרצועות
ספגטי. סביבי זוחלים אנשים בתוך צינורות ומדמים שהם חופשיים
כציפור שיר באחו וברקיע השביעי יושב בעל הסוד וסופר כל חלקיק
אטום.

בביתי על המיטה אני פושט רגליי ורואה בחלון ממול את השעה
הראשונה של הבוקר. שמיכה קלה כחולה מכסה אותי, לידי מאפרה
בסיגריה ומשינה שרים ברקע. אני שואף מהסיגריה ופוחד להניח
למילים מפחד המציאות הקשה שמחוצה לי - שמפוררת את לבי לחתיכות
פחם. אני מנחם עצמי שיש לי מוסיקה תמיד, כמעט בזמינות מוחלטת,
ואוכל להתאפס על רקע הצלילים בקפה וסיגריות - אבל לרגע, כי
החיים עוד ימותו, האהבה תכוסח, הטמטום ישאג, זקנות יחפשו
עגבניות בפחים...

ואין לי טענות כלפי אלוהים.