בניגוד גמור לרצוני, היא עדיין הייתה יפיפייה. עם עיניים
ירוקות וגומות חן מדהימות שמופיעות עם כל חיוך.
יפיפייה למרות כיסוי הראש. ולמרות החצאיות הארוכות והחולצות
החונקות.
יפיפייה למרות טבעת הנישואין על אצבעה.
 נפגשנו פתאום, באמצע חנות ספרים קטנה בתל אביב. עיינתי
בתקציר הספר החדש של אדלמן וקלטתי שמישהו מסתכל עליי. הרמתי
עיניי מהספר וראיתי אותה. בהתחלה לא זיהיתי אותה.
ואז היא חייכה.
 ניגשתי אליה עם חיוך על פניי ובאתי לחבק אותה, אבל היא
התחמקה ממני. "אני לא יכולה, עמית. אני אישה נשואה."
"אה, נכון." השבתי. השתררה שתיקה קצרה.
"אז מה שלומך? הייתי צריכה לזכור שזו החנות שתמיד אהבת לבקר בה
בימי שישי."
"כן, זו הסטייה הקטנה שלי," התחלנו לצעוד זה לצד זה ויצאנו
מהחנות, "איך הולך אצלך?"
"ברוך השם." ענתה לי עם חיוך שמימי על פניה. ברוך השם. הוא
אחראי לכך.
"אז מה?" שאלה אותי, "כמה זמן עבר מאז נפגשנו?"
מחשבות רצו בראשי. הפעם האחרונה הייתה אחרי שנפרדנו, לפני
שנתיים וחצי. ישבנו בבית קפה קטן על הכביש, בכינו זה לזה בהבנה
שזהו, הפעם אין דרך חזרה. זה סופי. סיימנו את הערב אצלי בדירה,
מתקשים להתנתק זה מזו, מתקשים להפרד זה מזו.
"אני לא זוכר," שיקרתי, "אבל עבר זמן."
"נכון." מבטה חקר את מבטי, כמו פעם, כשעוד הכרתי אותה. כשעוד
ידעתי מי היא.
 עוד כילד הייתי מאוהב בה. היינו שכנים, כל הזמן אחד אצל
השנייה. ותמיד שיחקנו בבעל ואישה, חבר וחברה, נסיך ונסיכה.
כשגדלנו קצת, היא הייתה הנסיכה שלי. היינו מאוהבים כל כך,
קשורים בנפשנו. לא היה דבר שלא ידעתי עליה, ולא היה דבר שלא
ידעה עליי.
"אולי נשב בבית קפה?" שאלה אותי, מסוככת על עיניה מהשמש.
"יש לי עוד קצת זמן עד שאני צריכה לחזור לירושלים."
"אני לא בטוח..." ניסיתי להתחמק, "יש לי המון דברים לעשות..."
"אוי עמית, אל תנסה אפילו. אני יודעת מה אתה עושה בימי שישי -
הולך לחנות הזו, יושב ושותה קפה עם עצמך ואז חוזר הביתה וכותב.
במקום לשתות קפה לבד, תשתה אתי."
 היא לא השאירה לי ברירה.
למען האמת, היה נהדר לשבת איתה. צחקנו המון, כמו אז. דיברנו על
היצירה החדשה שלי, על הבית שלה, על החברה שלי, על אורח החיים
שלה.
"איך היא?" שרי שאלה אותי.
"החברה שלי? היא מדהימה. יפה, חכמה, מוכשרת, מבינה..."
"טוב לך, אתה." היא קבעה. הנהנתי.
"ואיך הוא?" שאלתי אותה, כואב את הטבעת שלה בתוך תוכי.
מבט רציני נפל עליה. "חיים, בעלי, הוא איש נפלא." חייכה קצרות,
"תומך ומבין, עדין נפש." סומק קל עלה בה, "אבל הוא לא אתה."
היא הסתכלה עמוק אל תוך עיניי, וכל אותם הרגשות שניסיתי כל כך
לשכוח עלו בי בסערה. הבטתי בה ושקעתי עמוק בתוך עיניה, בירוק
הזה. נעמדתי ומשכתי אותה אליי.
 אחזתי בה חזק, שואף את ריח השיער שלה לתוכי, מתרפק על היותה
כאן. עמדנו מחובקים קרוב, מתמכרים למגע שפעם לא יכולנו בלעדיו.
היא הרימה מבטה אליי, ונישקתי את עיניה, את פניה, את צווארה,
את הכתף שלה. נשקתי לשפתיה הרכות, נצמד ולא רוצה לעזוב, לא
רוצה להמשיך לחיות את השקר.
ואז היא פתאום התנערה וניתקה ממני. דמעות עלו בה, מבטה מושפל
אל הרצפה.
"שרי..." ניסיתי לפלס שוב דרך אליה.
"זה שרה עכשיו, עמית." תיקנה אותי בקול שקט. מבטה חודר ללבי.
"בוא ונשכח את זה. בוא לא נדבר על כך." היא הסתכלה עליי
ויכולתי ממש להרגיש איך היא מלטפת אותי בעיניה.
 ואז היא הסתובבה ממני והלכה. ובעודי מתבונן בהליכה המוכרת לי
כל כך, על הגוף האצילי שאני רוצה להיות קרוב אליו, לאהוב אותו
לעד, ידעתי שזו הפעם האחרונה בה אראה אותה.