השעה אחד בלילה, עיניי נעצמות אך השינה ממני והלאה. אני מצפה,
מקשיבה. כן, הדמות בחדרי, ליד מיטתי. דו שיח עם הזר. מבלי
לסובב את ראשי אומרת שלום לדמות. שלום גם לך, מדוע אינך
ישנה?מצפה לך, ידעתי שתבוא, ישב בקצה המיטה סובב את ראשי
כלפיו. את לא נראית טוב, יש לי איזה וירוס לוקחת מיני כדורים.
את חושבת שתוכלי לבוא למדינת הנפילים? עדיין לא הרי חולה אני.
נקווה שתבואי בקרוב, נטפל בך כנסיכה, הידעת שאת יפה? כן, נאמר
לי הרבה אפשר לראות את הצלקת? בשום אופן לא, אפילו בעלי לא
ראה, אפילו אני לא מסתכלת, מתקלחת מבלי להביט. אבל אני זר לך
וגם רופא. חשבתי מספר דקות, סטודנטים לרפואה בראשם הפרופסור
שניתח אותי ראו, תראו את הפלא הזה. גוף של צעירה. חוץ מאיזו
חתיכה שחסרה וזה כלום (בשבילו) הם ראו את הצלקת ועוד הרי הם
רופאים, אז למה לא, אני נותנת לך את הרשות. הזר העביר בעדינות
אצבעותיו על הצלקת ואמר, הידעת שאפשר לתקן את זה? כן, יודעת
אני, אך לא אעשה עוד ניתוח. טוב נחיה ונראה אך רצוני הוא לראות
אותך אצלנו. כעת מה את רוצה יותר מכל?
אני כמהה לחיבוק אמיץ ונשיקה אוהבת, תקוותי היא שאקבל את רצוני
מבעלי. עכשיו לך בבקשה, אני זקוקה לשינה, אבל תבוא שוב. כן,
אמר, נתן לי נשיקה על המצח ונעלם.
ואני ישנתי כמו תינוקת.