עמד דרוך, שוקק למעידה.
על צלליתו המשחירה. האור נבלע.
ניצב בדד, ענוג על צמרות כבירות,
לא הכיר עוד העולם בנשימת אפו,
אך הוא, נראה כי כבר גווע.

עמד קליל, זקוף קומה,
אזנו הטה לרוח,
קשוב היטב לסיפורה,
למרות שכבר שמע.

דמות בוכייה, כפופה -
בכניעות צמוד ראשה למטפחת אדומה.
יבבה על יבבה - פורטת ממרומי עולם...
והוא... נוכחותו צופה.
תמיד הוא שם.

לנצח בין עצים ריחף,
נכח בתוך רומן כה טראגי -
שבשתיקת ההסכמה זייף.
זייף העץ.
זייף הנחל הפורץ בשיא תשוקה.
גמע זאת בשקיקה,
כעת, כשכבר שבע.

מבין עלי בריאה נראו עיניו...
מוצפות בדם והן דמעה...
יגון כבד ולב דמום.

פצח הלילה בקינה
על היסטוריית הרוח,
על מותה של האישה,
על הסיפור האין סופי -
מלא בעוז, ברום, קנאה...

פעוטים במשחקם,
נשרים במעופם,
זאבים בבדידותם -
עולם שלם קולו דומם,
לקול קינה הלב פועם.

לכשסיים הוא לקונן
את שדמע מוחו ופיו שינן -
לפתע התאדה מחללי יקום.
כעת ריקים אנחנו.

הוא ידע.