הנשמה מטיילת לה בחלום
מוקפת בהמון מינים וסוגים של אור.
האור מקיף את הכל בולע וחונק
אך רק פיסת חושך קטנה באפלה תידחק.
הפיסה הזאת, הקטנה יושבת היא ומחכה,
מחייכת יודעת שתכף יגיע זמנה.
הנשמה ממשיכה לטייל מחייכת בעולם של אור
בעוד שהגוף שוכב לו גלמוד מוקף בחושך אינסופי.

קם לו הגוף ומקיץ מהחלום
יוצא אל הרחוב וכולו מוקף באור.
הנשמה גם היא מסביבה הכל אור,
אך קרוב, קרוב מוקפת היא בחושך.
הולך הגוף והנשמה בקרבו,
הולך מאושר ומואר.
הולכת הנשמה הכלואה וסובלת,
ואז אט אט מתפרצת.

היא מתחילה להיבקע סדק אחר סדק,
האפילה מתחילה לטפטף טיפה, טיפה.
אך מהר מאוד היא מתפרצת
והאפילה כים גועש סוחפת.
מציפה את הכל את השמש והשקיעה,
גם את הכוכבים ואף את הלבנה.
לא נותר בעולם שום אור פרט לפיסה אחת בודדה.

עומדת היא זאת הפיסה,
עומדת לבד במערכה.
לא נכנעת לאפלה הסובבת,
אך אט אט גם היא דועכת.

מוקף לו הגוף בעולם של חשכה,
מחפש אחר אותה פיסת אור ברוכה.
מתקרב מעט אל יעדו,
אך דבר כה מתסכל עוצר בעדו.

ככל שהלך והתקרב לו הגוף
התרחקה עוד ועוד פיסת האור ונמוגה.
הגיע כמעט עד אליה והושיט את ידו,
והנה היא איננה.

כעת מוקף כולו באפלה,
מחפש הוא אחר מקור החשיכה.
מחפש את נשמתו בכל אבן ובכל פינה.
כשלבסוף מצא אותה עמד הוא והסתכל בפליאה,
נשמתו בקועה היא ושותתת אפלה.


צעק לה "מה זאת עשית לי נשמתי?
הלוואי ואף פעם לא היית איתי."
נפל אז הגוף בעולם זה של אפלה.
נפל ונכנס לעולם לתרדמה.