לאביחי
אז מה אתה בעצם
אם לא תמנון עצל ושבע-דימויים
ואני כל כך חדשה
מבין הגפרורים, מרעידה
פרחים בקווצות שיער יחפות
והעיניים שלך סרוגות-דבלול
מבעד לעצלות צל הירח
אזי נגעתי באדמה ממששת את הפחד שלך
עירום ונוזלי. ואני מקורזלת מבפנים
קוראת לך מבעד הנפט המרושל
המילים לא יספיקו למדוד את עצמת השריר
בגיד השעון על הרגל שהנחתי
למעידה.
אני מנסה להבין
את גודל זקפתך, את יופייה
בתוך הגופיות הכמוסות, את חריפות
ריח חסידות הזהב שקוראות לך אל מרתפיהן המוארים
אני עומדת ושומרת על שומר הלילה
בעליית הגג, כמכשפה גדולה
בין קרנפי היערות -
נוגעת בכותנת הזרגים
הלקויים. הלילה הזהיר אותי מפניך
כשסיימת להטעין רגליך
ועמדנו רגע, השיניים שלנו כברזל מצלצל
צלולי-פחד
אני עומדת עליך כאילו היית אבי
ולא רוצה לעזוב
:
אבל אתה יודע שכהות עורנו תפסיד, יקר שלי
כל האהבה הזו
מריחה מעט מאוד. אני פגומה
עד העיניים, ואתה שעון-פנים
הזרועות שלך מפוזרות בין הנערות החולפות
בקולנוע: ופיך כבול-לב
רק היום קורא לי אל שיערך השחור
להרדים בך את הכאב - -
לשמוע את מימי הים שאינו שלי
סופן בך פחדים חדשים,
חסינים
|