יש הבדל גדול בין להתחיל לעוף ישירות מהקן הגבוה והמוגן, ובין
להמריא מן הקרקע. למדתי עובדה קשה זו על בשרי ממש. הקן שלנו
נבנה על ידי הורי, זוג עורבים בוגר, על עץ ברוש גבוה וחסון.
העץ עמד בפינת חצר מכוסה דשא ירוק ובה מספר עצי פרי. במרכז
החצר עמד עץ פקאן בן חמישים שנה. ענפיו הארוכים של העץ הצלו על
חלק ניכר מהחצר, והגיעו עד מעל לגג המחסן שעמד לרגלי הברוש.
כשהגיעה שעתי להתחיל לעוף אמי דרבנה אותי לצאת מהקן, תוך שהיא
חגה מעל הקן במעגלים קטנים. מעופה המחיש לי את כישורי, ופיתה
אותי לנסות את התענוג שבדאייה. תוך חשש, התחלתי ביעפים קצרים
מסביב לקן, ומן הברוש לפקאן ובחזרה. אט אט ספגתי לתוכי את
המודעות לתעופה, ואת העובדה שכישורים אלה מוטמעים בי מלידה,
כמו בשאר חברי הלהקה המגובשת שלנו.
עמדתי בתוככי צמרת הפקאן, על ענף גדול וחזק כששתי רגלי יציבות.
כפי שלמדתי כבר, הבטתי לכל עבר, וסרקתי את סביבתי בכדי לגלות
אויבים קרבים. על הדשא מתחתי ראיתי ציפור קטנה ממני, שצבע
נוצותיה אפור חדגוני, מטיילת ומנקרת בעשב בהנאה רבה. משוכנע
שגם אני יכול, פרשתי את כנפי לצדדים ובדאייה קצרה נחתתי ליידה.
התחלתי לנקר גם כן, מנסה לגלות את מה שהציפור הזערורית מצאה
כבר. ממקומי החדש, נמוך למטה, דברים שנראו קודם קטנים ואיטיים,
נראו עתה גדולים ומאיימים. הציפור ליידי היתה זריזה ממני. גם
היא הקפידה להביט סביבה מידי פעם בכדי לגלות אויבים קרבים.
באחת הפעמים הפנתה מבטה לעבר הכניסה לחצר, המריאה במהירות
ונעלמת מעיני. גם אני הפנתי מבטי לשער הכניסה. החתול שנכנס זה
עתה כבר רכן על גחונו ובחן אותי בקפידה. נזכרתי במאבקים
האמיצים של הלהקה בחתולים שניסו לטפס על העץ בו שכן הקן שלנו.
הבנתי שעלי לברוח. פרשתי את כנפי ונפנפתי בהן בחוזקה, אך ללא
הועיל, לא המראתי. החתול נשאר צמוד למקומו אך ערני, כשהוא בוחן
אותי ללא הרף. כנפי הפרושות הגדילו את גופי בעיניו, הרבה מעבר
לגודלו האמיתי, וגרמו לו להסס.  
לא הצלחתי להמריא! הבנתי שהירידה מהעץ היתה טעות קשה שיכולה
לעלות לי בחיי. החתול עדיין גחון לפנים מנסה להסתיר את תנועות
הזחילה שלו לעברי. עיניו נעוצות בי ולא מרפות. קפצתי לאחור
בדיוק ברגע שהוא ניתר לעברי. בהיותי באוויר חשתי את ציפורניו
ננעצות בבסיס ציפורן אצבעי, במקום בראשי, כפי שהתכוון. תנועתי
לאחור, תוך אחיזתו החזקה בי, קרעה מאצבעי ציפורן אחת יחד עם
שורשיה. עומד בגבי אל חומת הבטון שהקיפה את החצר, מדמם ומסתכל
בעיניים כואבות בעיניו של החתול, שעמד להכות בי את מכתו
המכרעת.
שמעתי את צעדיו המהירים של האיש שיצא במרוצה מפתח ביתו. החתול
ברח עוד לפני שהפנתי את מבטי אל האיש. לנגד עיני התגלה אסוני
האמיתי. איש ענק ומהיר רץ לכיווני כשבידיו קופסאת קרטון קטנה.
האיש נעצר ליידי, ובטרם הספקתי לזוז, הניח עלי את הקופסא.
החושך הפחיד אותי, שוב התחלתי לנפנף בכנפי בפראות ולזעוק את
קריאת העורבים בקולי שהלך ונחלש. כנפי הכו בדפנות הקופסא בכח
רב והשמיעו קולות רמים, ההד שחזר אלי מקירות הקרטון שכיסוני
מכל עברי, הפחיד אותי אף יותר.
קריאותיי לעזרה נענו במהרה. שמעתי מטסים של עורבים בוגרים
חולפים נמוך מעל לראשו של האיש. ידעתי שהם מאוד קרובים, זיהיתי
גם את משק כנפיה של אמי, ואת קריאותיה הרמות שנועדו להפחידו.
כך היא נהגה לעשות גם לחתולים שניסו לטפס על העץ בו גדלתי
כגוזל. סמכתי עליה, אך אצבעי הכואבת ומאמצי הרבים התישו אותי
וחדלתי לנוע. הקולות מעלי לא חדלו, אך האיש לא נרתע. הוא דחף
משטח קרטון מתחת לקופסא ואני נאלצתי לעלות עליו. דמי נספג
בקרטון במהירות.
בעודי חושב על הטעות הנוראה שעשיתי, חשתי כיצד מרים האיש את
הקופסא מהדשא יחד עימי ומטפס על סולם שנשען על קיר המחסן.
קולות הלהקה הלכו והתחזקו. המטסים של חברי העורבים מעל לראשו
לא פסקו, אך הוא בשלו, מתכופף מעט אך לא נכנע, מניח את הקופסא
על גג המחסן.  התחלתי שוב לצווח ולהכות בכנפי לכל עבר. הפחד מן
העומד לקרות נטע בי כוחות מחודשים.
הקרטון הורם מעלי לפתע, הסתנוורתי מהאור הפתאומי, אך הספקתי
לראות את ראשו של האיש נעלם מעיניי במורד הסולם. ידעתי
שניצחנו, הלהקה הצילה אותי, האיש נבהל וברח מבלי לפגוע בי.
קיפצתי במהירות אל הענף הקרוב, אימי ועורב בוגר נוסף ניצבו
משני צדדי. תוך התגברות על כאבי טיפסתי עד לקן הבטוח.
הפכתי לגיבור הלהקה. נחוש לשמור על תדמיתי החדשה, הקפדתי
להבליט את קצה אצבעי הגדועה בכל הזדמנות שהיתה לי. שידעו כולם
מי הגוזל שניצח חתול ואיש גדול כזה. ואימי כרגיל גאה בי.
הצבנו תצפית קבועה מעל לפתח ביתו של האיש המסוכן. בכל פעם
שנפתחה הדלת והצופה זיהה את אויבנו יוצא, הוא השמיע קריאת
הזהרה. צוות הבוגרים המיומן, עט על האיש במטסים מהירים מעל
לראשו, תוך קריאות רמות קרעעעע... קרעעע... קרע... להזכיר לו
מי עומד בפניו, ושלא יעז להתקרב אלינו. האיש המבוהל התכופף
בכדי לא להיפגע ומיהר להתרחק מביתו. צוות ההגנה עקב אחריו
מעמוד חשמל אחד לשני, עד שהתרחק מספיק ולא היווה סכנה. ידענו
שאנחנו בטוחים. כך המשכנו להישמר מפניו עד ליום שלא נזקקנו
יותר לקן.
אהבתי את הלהקה שלי. בגרתי כבר. הגדם באצבעי התאחה מזמן. עיקר
עיסוקנו היה באיתור מזון, ובשמירה אחד על השני.
באותו היום היינו פזורים בתוך צמרת עץ גדול, כשנשמעה קריאת
ההזהרה המוכרת. עורב בוגר, שעמד על ענף הצופה למדרכה שמתחתינו,
זיהה אותו כשפנה אל הרחוב בו חנינו. בוטח בעצמי אך נרגש, עפתי
מייד לקצה הענף, ראיתיו הולך ומתקרב לעברנו. הלהקה התפזרה
במהירות לנקודות תצפית מסביב למסלול הליכתו. חלקם על עמודי
חשמל ואחרים על עצים נוספים. לא היה לו כל סיכוי.  
האיש הביט מעלה בחשש אך המשיך להתקדם. ככל שקרב לעץ גאתה
התרגשותי. כשהגיע ממש מתחתי נזכרתי בתחושת אין האונים שחשתי
כשכיסה אותי בחצרו בקופסאת קרטון. הוא המשיך ללכת ונעלם מעיני
מתחת לענפי העץ הגדול עליו עמדתי. רציתי בכל מאודי שהוא ידע
שזה אני. ידעתי גם שכל הלהקה בוחנת אותי, ומצפה לראות את
תגובותיי. לא העזתי לטוס מעליו כפי שידעה אימי לעשות, אולי בכל
זאת לא בגרתי די. אימי האמיצה שמה לב למצבי וביצעה במקומי את
מטס הראווה מעליו. מיקומו מנע ממני לראות את תגובתו בדיוק כאשר
חלפה מעליו. ידעתי שהיא עושה זאת במהירות ובעוצמה שאני עדיין
לא מסוגל לה. החלטתי להחליף עמדת תצפית, ולעמוד על עמוד החשמל
מעברו השני של הרחוב.
הסתכלתי עליו תוך שחציתי במעוף מהיר את הרחוב. הוא כבר עבר את
העץ עליו עמדתי, הבנתי שהוא נבהל, כי הוא המשיך בדרכו מבלי
להתעכב ומבלי להסב כל נזק. ניסיתי לייצב את עצמי בקצה עמוד
החשמל תוך שאני מסתכל עליו ונרגש, אך החלקתי על המתכת האפורה
ומעדתי. פרשתי את כנפי בניסיון למנוע את הנפילה, אך קצות כנפי
פגעו בשני כבלי חשמל בבת אחת. חשתי שכל גופי בוער מחום עז שזרם
אלי מהכבלים. כנפי התכווצו כלפי הכבלים, ניתזו מהם ושוב פגעו
בהם פעם אחר פעם במהירות רבה. לא שלטתי בתנועותיי. הקולות של
חבטות כנפי בכבלים דמו להפליא לקולות שהשמיעו כנפי כשהאיש הזה
עטף אותי בקופסאת הקרטון. מזווית עיני ראיתיו מסתכל מעלה.
רציתי שידע שזה אני. כוחי נטש אותי ונפלתי מטה. זעקותיה של
אימי נשמעו למרחוק. נחבטתי במדרכה הקשה ונשארתי שכוב על גבי.
קרום חלבי דק ושקוף כיסה את עיני הפקוחות. האיש רץ במהירות
למקום נפילתי. לא הרגשתי מאוים בהתקרבו אלי. ידעתי שהוא יזהה
אותי כשיראה את אצבעי הקטועה המופנית אל על.
תנועתו אלי לוותה בקריאות זעם רמות של כל הלהקה, שנשמעו באוזני
כאילו באו ממחוזות אחרים. ממקום שאני כבר לא נמצא בו. אימי
פרצה בדאייה סוערת לעברו, וחלפה  בטווח נגיעה מראשו. מעולם לא
ראיתיה מעיזה להתקרב כל כך לבן אנוש. האיש התכווץ במקומו תוך
שהוא מליט פניו בידיו להגנה.
אני מסתכל מלמעלה על המתרחש מתחתי ויודע שאני כבר לא חלק מהם.
אני חש איך נפרמים באחת כל קשרי עם להקתי האהובה. מחשבותי נעות
הלאה, רחוק מהמקום הזה. אני מאבד עניין בלראותם תוקפים אותו
שוב ושוב, הפעם בכדי להגן על פגר כרות אצבע, השוכב על גבו ללא
ניע. הפנתי להם את עורפי, וללא קול, מבלי שאף אחד יבחין בי,
עפתי משם.