היא פגשה אותו בכניסה לקרקס. באותו בוקר, גילתה שהיא  פנויה
מדי. בבהלה  אכלה, שתתה כוס קפה, התלבשה, עלתה על אוטובוס
ופנתה צפונה. הפעם לא הפריע לה להתגלגל אט אט בפקק של רח' איבן
גבירול. התבוננה מבעד לחלון בנשים המתרוצצות עם עגלות ילדים.
למקם אותם במוסד כלשהו כדי להגיע בזמן לעבודה, בלי להתקל בעינו
הנוזפת של הבוס. הייתה שם, לפני שנים. מעולם לא חשבה שניתן
להתגעגע ללחץ הזה. בכל תחנה עלו בדחיסה עשרות תלמידי תיכון
מיוזעים. הבנים מתחכחים בבנות כאילו מחוסר ברירה, ואלו צורחות
ספק בהתנגדות ספק בחיוך משתף. יופי וכיעור שלפני הבשלות
מתערבבים ביניהם לסרוגין, ניצוצות של תבונה וטפשות משתקפים
מתוך עיניהם העייפות. כשהגיעה לפארק יהושע לצד גשר הירקון
גילתה את אוהל הקרקס, רק אז החליטה להודיע לנהג שיעצור כדי
שתוכל לרדת. חצתה את הכביש והגיעה לתור הארוך שלפני הקופה.

לפניה ניצב גבר רזה וגבוה. לבוש בהידור של ערב: חליפה כחולה,
חולצה ורודה, עניבה צבעונית וכובע לבד אירופי אפור לראשו. "הי,
אתה, זוכר אותי?" קראה אליו בחיוך.
הייתה בטוחה שזיהתה בו את פניו של ב. חברה לכתה בבית הספר.
זכרה איך היה עוקב אחריה בהפסקות. "עלוקה" היא קראה לו. והוא
לא נרתע אפילו כשחבורת הבנות לגלגה עליו בפינת החצר יחד איתה,
חברו ללעוג לאפו הארוך, ולזיעה שכיסתה כל פיסה בעור פניו.

הוא חייך אליה, נראה שהפנייה הנשית הנלהבת, היטיבה איתו. אבל
הוא שתק בסבלנות.
"זוכר? ישבתי ספסל אחד לפניך בכתה ג4 בבית ספר "עליות"...?"
"הא!" הגיב לקונית, "איך לפרש את תגובתו, כנראה שהגיב כך כדי
לצאת ידי חובה" חשבה.
"זוכר, איך הלכת אחרי כל הדרך עד לביתי, אפילו שגרת בקצה השני
של השכונה?"
הוא הסתפק בתנועת ראש קלה.
"קשה להיזכר, לא כן?", קרצה בחיוך.
לפתע הוא קרב ונגע בה קלות בזרועה החשופה. "רגע אחד, אולי הוא
חושב שהיה בינינו עניין רציני!" תהתה.
"כן, הכול השתנה" הצהיר לפתע, וקולו היה זר ושונה. "כנראה שאין
לו צורך בפתיחת סיפורי זיכרונות" חשבה.
"אתה פוגש את החבורה שהייתה אז?" לא הרפתה.
"לא, לא פוגש אף אחד" ענה.
"אתה יודע, אהרון,  שהיה החבר שלך, נפטר לפני שנה, התקף לב",
הוסיפה בניסיון לדחוק אותו לתגובה ברורה יותר.
"חבל, לא ידעתי?" הגיב בהתרגשות.

השתיקות שלו הבעירו בה להט. היא חייבת לפתור את הסוד שלו.
"זוכר או לא זוכר? אולי הוא לא רוצה להיחשף, אבל אני חייבת
לדעת" זעקה בתוכה.
ניסתה, אך לא הצליחה להיזכר. "איך קראו לו? בני? או ברוך?
ואולי בניהו?" שאלה בליבה.
פנתה אליו ישירות: "תגיד, אתה בכלל זוכר אותי? זוכר איך קוראו
לי?" .
הוא הביט בה דקה ארוכה, וליבה דפק בחוזקה [שיגיד, שיגיד, הוא
חייב לזכור זעקה בליבה!], לפתע קרב אליה, הושיט ידו, והעביר את
כף ידו בליטוף על לחייה.
רגע אחר כך, נבהל, נעור ולחש לה "כן, אבל אולי בפגישה אחרת".
הוא סבב על עקביו ופנה לאחור לתוך החורשה הסבוכה. היא עקבה
אחריו, נטועה היתה במקומה. אך רצה אחריו בעיניה עד שלא ניתן
היה לראותו עוד. בחנה לאט את קרני האור שחדרו בין ענפי
האקליפטוס.

התור התקדם ידיה שלפו את הארנק. הושיטו לקופאית שטר עבור כרטיס
הכניסה, אחזה בו ובחנה אותו בעיני זכוכית. ממש לפני הכניסה
לאוהל  פנו רגליה לאחור. עזבה ופנתה לצעוד חזרה לכוון תחנת
האוטובוס. נדחקה לתוכו התיישבה בספסל הפנוי וכשהתבוננה בראי של
הנהג שלפניה יכלה עדיין להבחין בגוון ורוד דמויי צללית כף-יד
שעל לחיה.