כשהפיה הירוקה יצאה מהבקבוק ורקדה סביבנו, הפכה את הרחוב שלפני
כמה דקות היה שומם לגמרי למעין פארק שעשועים ענק, הפכה כל
רמזור לחוויה מרתקת של אור, כל חריץ במדרכה נראה כמו תהום וכל
גרם מדרגות נראה כמו הר, את עוד לא ידעת את זה, אבל היית שלי
באותו ערב, את היית שלי ואני הייתי כולי שלך, ובתוך בליל
האורות המדהים הזה, שבו אשליה ומציאות התערבבו, את היית הדבר
היחיד שנראה לי ברור ויציב.
שאלתי אותך אם את באה אליי, חייכת והנהנת, שפכנו עוד כמה טיפות
של הרעל הירקרק אל תוכנו ועלינו למעלה, דמיון ומציאות התערבבו
ביחד, כל דבר נראה הגיוני באותו רגע של הזיה, שכבתי על המיטה,
זרקת את עצמך עליי והתחלנו להתנשק, הכל קרה מהר מאוד שפתאום
עצרת ירדת ממני שכבת על הבטן והתחלת לבכות, ליטפתי אותך ואמרתי
שהכל יהיה בסדר, לא ידעתי מה לא בסדר, זה לא באמת שינה. ידעתי
גם שלא באמת יהיה בסדר אבל את האמת תגלי לבד בעוד כמה זמן,
פתאום קמת וחייכת אליי, החלטנו להתלבש וללכת לסיבוב, הבקבוק
כבר כמעט ריק.
בזמן שהלכנו הסתכלתי עלייך ותהיתי לעצמי לאן נעלמה הילדות שלך,
הילדות שלנו, מתי להשתכר כל לילה זה הבילוי המועדף עליי, האם
זה אי-פעם ישתנה.
עברנו ליד גן השעשועים הישן שליד הבית שלי, וראינו ילדה דוחפת
אישה זקנה בנדנדה, הצבעתי ואת הנהנת בראש, התמונה לא נראתה לי
כל כך הזויה באותו רגע, אותו גן שעשועים שפעם אני הייתי הילד
על הנדנדות והיום אני הנער שמסתובב בו שיכור לגמרי, מתי
התמימות שלנו נעלמה ככה?
והנה הוא בא, הערפל הזה, שעוטף אותי באי הכרה, בעלפון שממנו
אני מתעורר שטוף זיעה, דבר שאני לא מוצא טעם להלחם בו, הערפל
שסוחף אותי בשינה עמוקה כזאת, כזאת שאני לא יודע אם אני באמת
רוצה להתעורר ממנה, להתעורר למציאות או להשאר בהזיה.
באמת שאני מרגיש כמו משקל מת, כמו בזבוז של אוויר, גוף ללא
תוכן. |