מה טורד את שנתך, יפהפייה?
איזו חיה רעה ולא נראית דופקת על דלתך בלילות בהם נפשך מחפשת
תנוחה שתקל על הריאות?

האם אלו שדים מהעבר שמושכים אותך אחורה? או אולי אלו מלאכים
שאת מייחלת שיחזרו מהעבר וימלאו עתידך?
האם אלו הסכרים שבנית במו דמעותייך מפני החיים השוצפים, שלפתע
נראים חלושים וסדוקים? או אולי לעינייך נראה כאילו העולם כולו
התהפך לו בין לילה וכולם הולכים הפוך ואיך זה שהם יציבים ואת
כבר עומדת ליפול?

מלנכוליה היא מסדרון מעוגל בעלטה מוחלטת.  אפילו כשנראה
שמתקדמים הרי הולכים כבר כל כך הרבה זמן, כך רק חוזרים לאותם
המקומות ולא יודעים בכלל איפה פנינו נכון ואיפה לא, ובכלל
ניסינו מספיק?

האם את לא יודעת שחיוכי הצנוע הוא כמו פרח הפותח זרועותיו רק
לאור שמש? שאני כאן לחייך בפנייך עד ששפתייך יחייכו לי-לך-לנו
ורוד שיודע אושר מהו?

כמה מעט מילים אפשר להציע ליפהפייה שבוחרת לשבת בצד לבד מוקפת
בדמעותיה שלה? כמה מעט.
באמתחתי יש בכדי למלא סכרייך מחדש וגם לייצב עמידתך בקרקע.
למדת לא להאמין בדרך הזו. אני יודע, יפהפייה. גם אני לא.

אבל אם תחליטי, את לבדך, שאולי יהיה קצת יותר נחמד, קצת יותר
קל, שאנשקך בזמן שאת מרכיבה במו עצמאותך את סכרייך והופכת את
העולם חזרה לעולמך המיוחל,
אם תרצי שאנשק ואחבק אותך לתוך עונה קצרה של שמש מחממת בגשם
סוער,

אני כאן. יודעת?



אני כאן.