ולפעמים מתגעגע לדברים הפשוטים
לאחוז בידה של אמא בתור לקולנוע,
לרכב על כתפיו של אבא בדרך לגן המשחקים,
להתנדנד על הנדנדה כשהרוח פורעת את השערות
לרוץ בין העצים שבגן הציבורי ולהרגיש כמו בג'ונגל הגדול
לשמוע מוסיקה במופע יום בעצמאות בלי לחשוב על נוסטלגיה
לראות סדרות מצוירות בטלוויזיה ולחלום לעוף עם אווזי הבר.
ולפעמים מתגעגע לאותם חברים
למשחקי הכדורגל בהפסקה
ללילות ארוכים של צחוק ושל שיכחה
לשיחות על שום דבר בחדר של הבנות
להתרגשות ראשונית של פגישה ראשונה
לתמימות של מגע, לפשטותו של חיוך
לחיים של הרגע בלי תהיות על העתיד
ולפעמים מתגעגע לרחוב הקריר
לעלים הנושרים בחצר הבית
לכר הדשא הנעים כשהשמש מלטפת וכלבי לידי שוכב
למכוניות שחולפות ומכוניות שחונות
לקולות השכנים שחולפים במדרגות
לדוור שמלטף לי את הראש ונותן מכתב לאמא
לטיפות הגשם בשלוליות הגדולות מתחת למגפיים הכחולים
ולפעמים מתגעגע פשוט לעצמי
למשחק בלגו, בכוח המחץ וברובוטריקים
לאוהל שהייתי בונה בחדר ונודד לעולמות אחרים
לאמבטיה ארוכה שהייתה הופכת לים סוער
לחיבוק החם של הדובי שהיה מרגיע את החושך
ליומן שהייתי כותב בו את כל הדברים החשובים באמת
לתכנונים הגדולים שהייתי מתכנן
ולפעמים מתגעגע לדברים הפשוטים
למבט לחדשות כשבחוץ ירד כבר הערב
לקול הדלת הנפתחת המבשרת שאמא שבה מן העבודה
ליום האחרון של השנה לפני שיוצאים לחופש הגדול
ליום האחרון של הקיץ כשהתיק כבר מוכן ומסודר
לדמעות טהורות של בכי מזכך מעיניים צעירות של ילדות
ולצחוק המוכר של חברים שאהבתי,
חברים שהיו ואינם.
ולפעמים כבר לא מתגעגע
לפעמים פשוט מחייך לי בצער
מוחה דמעה שהצליחה לחמוק
וממשיך ללטף את הקלידים
ולכתוב. |
