היא שומעת אותם מדי לילה, שרים במקהלה. קולותיהם מגוונים: חלקם
נמוכים, חלקם גבוהים יותר, חלקם עולים לטונים עילאיים ממש.
שיריהם נוגעים במיתרי לבה, וכולם שונים אחד מהשני, אין זהים.
כל שיר והרגש שבו: יש בהם פחד, יש בהם שמחה, יש בהם עצב, יש
בהם אהבה, יש בהם התמכרות מתוקה לשירה. המקהלה נשמעת הרמונית
להפליא. אפילו הקולות המזייפים אינם מפריעים ואינם צורמים כלל.


   גם היא רוצה לשיר איתם. גם לה יש נטייה אינסטינקטיבית
לשירה בציבור. דווקא יש לה קול יפה, עם מנעד עשיר. היא לוקחת
טונים גבוהים בקלות, אך מסוגלת גם להנמיך את קולה. תוספת שכזו
תעשה כבוד לכל מקהלה, היא יודעת.

   אבל היא גם יודעת שאין זה אפשרי להצטרף אליהם. הלא הם שרים
אל ורק בשעות החשיכה, כשרוב האנשים הולכים לישון. ולה אף פעם
לא נותנים לצאת מהבית בשעות כאלה. אנשים בכלל אינם אוהבית את
שירתם של זמרי הלילה: הם כועסים, הם צועקים, הם שופכים עליהם
מים, הם זורקים אבנים לכיוונם - עושים הכל כדי להשתיק את
הקולות העולים אל-על.

   רק הנדירים שבאנשים נהנים משירתם. גם אימה המאמצת היא
כזאת: כל פעם ששומעת אותם, היא מחייכת, היא מאושרת, היא מאזינה
לקולותיהם בקשב רב, היא נהנית. אבל מאידך, היא דואגת לה מדי
ולא מרשה לה לצאת מהבית, אלא אם כן - רק יחד איתה ורק לאור
היום. ובערבים ולילות, הכי הרבה שהיא מרשה לה - זה לעלות על
אדן החלון, לנשום אוויר צח ולהקשיב לשירת הרחוב.

   והיא יושבת על אדן החלון, מביטה לכיוון הזמרים הבלתי נראים
בחושך (שהיא דווקא רואה אותם היטב!), פוצה את פיה, וקולה הצעיר
והיפה מצטרף אל המקהלה המופלאה:

- מיאאאווווווווו!!!
                                                   
21.07.2007, ירושלים