אתה לא מבין
כמה אני צועקת לך בכל לילה
שתשמע, שתשמע כמה אני זקוקה לך כרגע,
יותר מכל דבר אחר.
תוריד את הידיים מהאוזניים ותשמע אותי קוראת לך.

ואתה פשוט לא מבין
עד כמה אני מיואשת,
עד כמה אני מרגישה ריקנות מטורפת בתוך הלב בלעדיך.

אף אחד לא יוכל להשלים את החסר הזה
בחיים. אני פשוט יודעת.

יוצא לי הרבה פעמים לחשוב על מוות,
למרות שחשבתי שאחרי גיל הטיפש-עשרה זה יעבור לי.

פשוט ככה, לנסוע במכונית על כביש מהיר
ופתאום לסטות קצת הצידה,
להיתקע באיזה מעקה
ובפשטות שבעניין - למות.

או כשאני קונה בקבוק חדש של כדורי אדוויל
לחשוב על הקלות שבעניין.
פשוט לקחת את כולם באותו הרגע
ולסגור את התיק.
פשוט, לא?

אני לא אוהבת לשקוע בנושא הזה
אני אוהבת את החיים,
גם אם הם לפעמים מורידים אותי על הברכיים.

אבל אני אוהבת את החיים שלי איתך
את החיוך שלי איתך
את האושר,
את האושר שלי איתך.

אני מכריחה את עצמי לא לחשוב עלייך
ואת האמת? בזמן האחרון אני ממש מצליחה.

נדיר שהמחשבות שלי נודדות אלייך וצורבות מחדש
את כל הפצעים הפתוחים.
אני מנקה אותם באלכוהול הרבה בזמן האחרון,
אוטמת אותם לאט-לאט אל תוך מעגל של הזיות
שמשאירות אותי שפוכה על המיטה בסוף כל יום,
מרוקנת מכל מחשבה מיותרת על הגעגוע אליך.

אני מתקדמת.
פשוט עכשיו,
אסור לחזור אחורה.

אסור.