כמגדל פיזה בשעתו היפה, הזדקרה זקפתו המפוארת של האלמוני, נפגע
תאונת הדרכים, וסירבה לצמצם את עצמה לכדי נקודה אלמונית. מתוך
כבוד לפרטיותו של החולה כיסתה אותו האחות י' בסדין צחור
מעומלן. אך התופעה בלטה מבעד לסדין כמוט של אוהל והמשיכה
להטריד את שלוותם של הצוות הרפואי והחולים.
"אין לכך הסבר מדעי", אמר הרופא הצעיר ב', "אך לפעמים נאגרים
ונאחזים כל כוחות החיים של אדם, בדבר אחד, בזיק אחד של תקווה
ושם הם מתנקזים ופורצים ומראים את הרצון העז מכל לחיות".
"הוא משורר" אמרה האחות המוסמכת י'.
"משורר הגלות הבדויה", אמרה האחות הראשית ג'.
"טפל בחולים בחור, שירה תכתוב כשתהיה לך קליניקה פרטית", המליץ
סגן מנהל המחלקה.
הם לקחו לו דמים, ושלחו אותו ל MRI של ראש וגוף. בדוח הרפואי
נרשם שהאיש נושם בכוחות עצמו, אך ללא הכרה. לחץ הדם בסביבות
100/60. אין סימנים לפגיעה משמעותית באיברים הפנימיים ובחוט
השדרה. סריקת המערכות לא העלתה ממצאים ברורים. הדופק נמוך -
בסביבות ה 45. ניסיונות לעוררו עלו בתוהו.
עוד נכתב בדוח הרפואי: "להערכתנו הוא בחור בשנות העשרים
המאוחרות, אולי שלושים, במצב גופני טוב. במעלה העורף יש עדות
למכה שקיבל כנראה במהלך התאונה. רסיסי זכוכיות הוצאו מפניו
ומזרועו השמאלית, פצעים שטחיים טופלו ונחבשו בהתאם לצורך".
"קיבלנו אותו במשמרת שלך, ג', נכון? הנוהל הוא לרחוץ אדם נטול
הכרה ולנקות אותו מפצעיו והפרשות אחרות. מי מהבנות במשמרת שלך
רחצה אותו? או אולי זאת היית את"?
"זה עניין מקצועי לחלוטין", אמרה ג'.
"בהחלט, מקצועי", עבר רחש בקרב אנשי הצוות וחולים.
"אם היתה זקפתו עומדת, אז הכרח היה לרחוץ אותה ואם לא היתה
זקפתו עומדת, הרי הזקיפה לו אותה אחת מהאחיות בצוות של ג.
וברור שעשתה זאת במסירות גדולה". "רכילות, רכילות, אין לכם על
מה לחשוב? חסרות זקפות בעולם? חצי עולם מלא בזקפות. ראיתי אלפי
זקפות בחיי כאחות ואישה, מה הרעש"?
בסבב הרופאים היומי נעצרו הרופאים ליד מיטת האלמוני. "התקשרתם
כבר למשפחה? למשטרה? מה אמרו במגן דוד אדום"? "אנשי מגן דוד
אדום לא מצאו שום דבר בזירת האירוע, הם היו והלכו. אין עליו
שום מסמכים מזהים". "ג', תבדקי שוב אם יש עליו סימנים מזהים
מיוחדים, אולי קעקוע או צלקת". "בדקתי אותו מכף רגל ועד ראש
אמרה ג' חוץ מהתורן אין לו שום סימן מזהה, אך זה לא בדיוק יכול
להיחשב כסימן מזהה, אני חושבת".
"הוא מת או חי"? שאלו עשרות המתעניינים שפקדו את המחלקה.
"מבחינה רפואית הוא עדיין נחשב חי ומבחינה הלכתית? הוא מת? הוא
חי".
"הוא עדיין חי. אך נטול הכרה, זהותו לא ידועה, איש מקרוביו לא
חיפש אחריו עדיין ולא הביט בו בחיבה ובדאגה כנה. נלקחו טביעות
אצבעות, אך אין לו תיק במשטרה.
"לפחות הוא לא פושע", אמרה י'.
"לפחות הוא לא פושע מוכר", תקנה ג'.
ביום הראשון לאשפוזו שמו את האלמוני בחדר אחד עם שני חולים
קשישים ומונשמים. בית החולים היה עמוס בחולים ומבקרים. ביום
השני כבר היה הלחץ גדול כל כך עד שלא נותר מקום במסדרונות. אז
לקח מנהל המחלקה פיקוד וביקש מהצוות לארגן חדרון צדדי שהיה בו
ציוד רפואי, ולאחסן בו זמנית את האלמוני עד שיתמתן הלחץ. אך
הלחץ לא חלף והאלמוני לא התעורר. השמועה על זקפתו המפוארת פשטה
בכל רחבי בית החולים ולא היה כמעט איש מבין מאות חברי הפרסונל
מרופאים ועד אנשי תחזוקה שלא שמע על המקרה.
ככל שנקפו השעות גבר זרם העולים לרגל למיטתו של האלמוני והתעצם
במיוחד במשמרת הערב והלילה. ברוב המקרים היה לכך גם מניע
מקצועי-מחקרי מלבד הצורך לשנות את תנוחת גופו, לקחת דמים
ולמדוד לחץ דם ודופק. לא כל יום רואים תופעה שכזו, שבה אדם
מצוי ללא הכרה ובכל זאת אחד מאבריו פועם ופעיל כאילו היה בשיא
הכרתו. הרופאות והרופאים, האחיות וכוחות העזר, חולים שכוחם
במותניהם ומבקרים סקרנים ותאוותנים היו חייבים גם הם לבוא
ולוודא שהשמועה נכונה ולא סיפור המצוץ מן האצבע.
היו שנכנסו לחדר, הביטו בתורן המכוסה ולא העזו לעשות יותר מכך.
לרגע חמקו, הציצו ועזבו פן תחשף ערוותם. אך רבים אחרים העזו
להרים את הסדין ולהתבונן במגדל הענק הזקור ואף לגעת בו בהיסוס
קל יותר או פחות. הפרסונל עשה זאת לרוב בכפפה סטרילית מגומי,
כדי לא להעביר מחלות. בכל משמרת היתה אחות שבאחריותה היה
להשגיח על החדרון והאלמוני שבתוכו. אך לרוב היו האחיות טרודות
ולא השגיחו על החולה ששכב נטול הכרה לבדו בחדרון הקטן, זקפתו
מתריסה את גבריותו בחוסר אונים מושלם.
"אפשר להתאהב בגבר הזה"?
"בכל גבר אפשר להתאהב".
"כן, אבל קשה להפריד בין הפנים שלו לשרביט שלו? אני לא יכולה".
"הוא חכם"?
"הוא נראה בסדר, גברי".
"פושע? אלים? עשיר? אי אפשר לדעת בודאות, הוא יכול להיות כל
אחד אפילו דתי או לא יהודי".
"הוא נימול, אולי הוא ערבי? אולי תייר. אולי מרגל"?
"אולי אח או רופא, או פקיד במשרד הבריאות"?
לאחר שלוש יממות, נמצץ המגדל על ידי פרסונל, חולים ומבקרים 372
פעמים. 258 בני אדם רכבו עליו כשמגדלו בתוכם, 240 מתוכן היו
נשים, חלקם דהרו מס' פעמים. 54 הגיעו לאורגזמה. חמש לסביות
מובהקות ושמונה מתלבטים מינית בדקו באמצעותו מחדש את
העדפותיהם. היו רק שלושה שטענו, בחוגים סגורים, שהמגדל השפריץ
אך לא היו לכך כל עדויות תומכות.
ביום השלישי לזקפתו האילמת צילמו השוטרים את פניו והבטיחו
לפרסם את תמונתו בעיתון. באופן רשמי הוא היה חולה, אלמוני, אחד
מאלפי החולים המקבלים טיפול והגנה רפואית כחלק משגרת בית
החולים הרגילה, בפועל הפכה זקפתו לשיחת היום.
70 איש צלמו את זקפתו, ביניהם 4 צלמים של עיתונים ידועים. שני
אתרי פורנו הציעו פרס למי שיזהה את בעל הכלי. נרשמה עליה במספר
הכניסות אך זהותו של האלמוני נשארה עלומה.
"הגיעה לידי שמועה מבוססת שזכויותיו ופרטיותו של החולה האלמוני
חסר ההכרה אינם נשמרים בצורה הראויה". אמר ש', סגן מנהל בית
החולים. "איננו יכולים להרשות לעצמנו אי נעימות או חקירה. המצב
יכול להתפתח לשערורייה ציבורית ואולי גם לתביעת ענק מצד האיש
כשיתעורר או מצד קרוביו. אני סבור שהעניינים עלולים לצאת מכלל
שליטה. תעביר אותו לחדר אחר, פרטי, קרוב יותר לדלפק הקבלה של
המחלקה ושים עליו השגחה צמודה של אחיות עשרים וארבע שעות
ביממה", הנחה ש' את מ', מנהל המחלקה. "בנוסף, אני אקצה למשימה
מאבטח, שיישב בפתח החדר ולא ייתן למי שאינו מורשה להיכנס".
"הצוות שלי עמוס מאד כפי שאתה יודע היטב", אמר מ'.
"אצלי במחלקה יש שתיים שמתאימות בצורה מושלמת, יפעת וזיוה.
יפעת מתקדמת יפה במסלול לאחות ראשית". אמר ר', מנהל המחלקה
השכנה.
"הצמידו אותן לחולה ועדכנו אותי בטלפון כל 12 שעות. חייבים
להזים את חרושת השמועות ולדאוג שאף אחד לא יגע באיש הזה עד
שיתעורר או ימות".
"בשעה הזאת אני תמיד רוקדת סלסה" התמרמרה יפעת.
"אני במשמרת אבל הם רוצים שנשאר גם למשמרת הלילה. זה קצת יותר
מדי לגוף הזקן שלי". גם זיוה לא היתה מרוצה. יפעת הסירה מעליו
את הסדין.
"ראי, הנה הפסל החי, האובליסק, גולת הכותרת, מציצת היום".
"אנחנו כלבות השמירה האידיאליות בשביל הבחור הצעיר הזה".
"כן", אמרה יפעת, "תעזרי לי להפוך אותו על הצד. הם שמו אותנו
איתו כי הם בטוחים שאנחנו! לא ננצל אותו מינית ולא נחצה את
גבולות הטעם הטוב. פשוט נשגיח עליו ונחכה ונמשיך לחכות עד
שמשמרת הלילה תחלוף. בשבילנו הוא אמור להיות עוד חולה בתרדמת
ללא שם ופנים".
השעות חלפו בעצלתיים. "זיוה, גמרנו כבר לקרוא את העיתון, מה
נעשה עכשיו"? "קשה לא לעשות שום דבר. אני מעדיפה משמרת עמוסה
על הפסיביות הזאת", "אולי אני ארקוד קצת". "זה לא יהיה ממש
פיתרון מוצלח ליותר מכמה דקות". הבטיחה זיוה.
"חשבתי זיוה, שאפילו לי לא יאמינו שלא נגעתי במטה הקסם", אמרה
יפעת.
"אז תגעי כבר, תשימי יד ונגמור עם זה".
"זו תהיה פעם ראשונה מאז גיל 16", אמרה יפעת, "חוץ מהפעמים
שנגעתי בהם לצורך עבודתי כאחות".
"מאז שהוא מת, בעלי ז"ל, לא נגעתי". אמרה זיוה, "בעצם גם הרבה
זמן לפני כן כבר לא היה שום דבר. את יודעת, מתעייפים ומפסיקים
להרגיש מושכים והשנים חולפות בלי רגע של אינטימיות ובסוף,
במיוחד כשאת לבד, לא שמים לב וממשיכים כך כל הזמן, שנה אחרי
שנה".
"אני לא יודעת, עדיין לא". אמרה יפעת.
"כלבות שמירה אדישות שכמותנו", גיחכה זיווה. "הם ידעו במי
לבחור שישמור להם על השמנת".
"זיוה נמנמתי קצת, תבדקי שהכל בסדר איתו"?
"שמשון בסדר גמור. התחלתי לקרוא לו שמשון, שמשון הגיבור. מפליא
אותי עד כמה חזק ומלא חיים הוא ובה בעת כל כך חסר אונים ונתון
לחסדי הפלישתים והזדים. שימי לב יפעת, כשהוא שוכב על הצד היא
יורדת מעט. לא נצטרך לתת לו זריקה. אולי זה סימן מעודד לכך
שהוא עומד להתעורר"?
"זיוה, אני חושבת שהתעסקו לו הרבה בחבילה שלו המפוארת אך אני
לא חושבת שליטפו לו את הפנים כל הימים האלה מתוך חיבה או
בכוונה שיתעורר. לשם שינוי בואי ננסה להתמקד בחלק העליון של
גופו ולא רק בתחתון. לטפי לו את הפנים, זיוה".
"אני אסכים רק אם תלטפי אותו גם את".
"עשי לו מסאז' בקרקפת ובצוואר ואני אעשה לו מסאז' במעלה החזה
והכתפיים". "ללבוש כפפות סטריליות, יפעת"?
"לא, מה פתאום, הקרובים שלו לא היו לובשים כפפות מגומי כדי לתת
לו לטיפה אחת קטנה. תני לו נשיקה על הלחי", בקשה יפעת לאחר
זמן. "ואני לא מתכוונת בשפתיים".
"הוא אדם זר", אמרה זיוה, "איך אפשר לתת נשיקה לאדם זר"? לבסוף
נתנה לו נשיקה קטנה ומהוססת.
"תני נשיקה מסיבית, בעלת השפעה".
"תני לו את, אנחנו לא מגזימות"?
"איך אפשר להגזים? יש לנו כאן יפהפה נרדם המצוי בתרדמת".
שתיהן נתנו לו נשיקות מכל צד. באינטנסיביות לטפו ועיסו את פלג
גופו העליון. הרימו והורידו את ידיו בו זמנית ובתנועות
מנוגדות, סיבבו את ראשו שמאלה וימינה, וטלטלו אותו מצד לצד.
"בואי נתקיף את כל החושים שלו. התקפה מרוכזת בכל הכוח ומכל
הכיוונים, ניסיון רפואי שכזה להעיר חולה מתרדמת, אולי עדיין לא
נעשה, ככל שידוע לנו.
יש לי טייפ מנהלים באוטו ויש לי קלטות של מוסיקת סלסה, סמבה,
רומבה וצ'ה צ'ה צ'ה. נצמיד לו אוזניות לראש וננדנד לו עד
שיתעורר".
"אני לא מכירה את השירים האלו. אני לא כל כך אדם שמח וקופצני
כמוך, אבל זה רעיון טוב. נפציץ אותו בכל גירוי אפשרי שאנחנו
יכולות ליצור עכשיו ואולי גם נצליח לגרום לו לחייך".
"לא תספרי שום דבר ממה שקרה, נכון זיוה? את יוצאת עוד שנה
לפנסיה אבל אני רוצה להיות בקרוב אחות ראשית ולשמר את הדימוי
הברור הנוכחי שלי".
"יפעת, לא קרה שם בחדר שום דבר חוץ מזה שהיפהפה הנרדם התעורר
ואנחנו סיימנו עוד משמרת".
זיוה, יפעת והמון סוער של פרסונל, חולים, מבקרים ועיתונאים צפו
בשמשון הגיבור אוסף את כוחותיו ופוסע יד ביד עם אשתו החמודה
וילדתו המתוקה אל עבר האופק.
"משה ארצי, זה שמך, נכון? אני רוצה לשאול אותך שאלה. אתה מודע
לכך, אדוני, שהיית ללא הכרה במשך למעלה מארבע ימים"?
"לא, לא ידעתי, לא הרגשתי שום דבר. אולי מעט צלילים רחוקים של
מוסיקה ברזילאית שאני אוהב. כשהתעוררתי, חשתי בניחוח של בושם
בו משתמשת אשתי. חשבתי שהיא לצידי אבל כשהאחות סדרה לי את
הכרית הבנתי שאשתי עדין לא נמצאת לידי".
"בכל זאת, אתה יכול עכשיו לנסות להיזכר במשהו מכל התקופה
הזאת"?
"לצערי אני לא זוכר כלום, אבל כשהתעוררתי, היתה לי תחושה
שאשתי ואני היינו במרתון של אהבה". |
