הדלקתי ג'וינט.
היא שכבה לידי, מיוזעת, מתנשמת, ולגמרי ערומה.
בוא נזדיין, היא אמרה.
שתקתי.
בוא נזדיין, היא אמרה שוב, בקול צרוד אבל החלטי.
עישנתי.
נו. בוא נזדיין.
עכשיו, שאלתי.
עכשיו, עכשיו, אם לא עכשיו אימתי, היא אמרה.
אבל הרגע הזדיינו, העברתי לה את הג'וינט.
עוד, היא דרשה, ולקחה שאכטה. עוד, עוד, עוד, הוציאה עשן תוך
כדי דיבור.
כמה עוד, ביקשתי לדעת.
עוד... אהמ... חככה בדעתה, עוד מליון.
מליון, הופתעתי, מליון זה מספר הגיוני בעינייך.
כן, היא אמרה בהתגוננות. מליון. מליון פעמים נזדיין.
זה לא קצת מוגזם, שאלתי.
לא, היא אמרה. אם הייתי מגזימה הייתי אומרת שני מליון. אבל
אמרתי רק מליון. וחוץ מזה, דרשה לדעת, מה כבר יש לך לעשות.
חשבתי על זה.
היא החזירה לי את הג'וינט.
המשכתי לחשוב תוך כדי יניקה ממנו.
מה אם יהיה לי פיפי, שאלתי.
נו באמת, היא אמרה, מה אתה, בן ארבע. תתאפק.
להתאפק. מליון פעם זה הרבה זמן. כמה כבר אפשר להתאפק, הבטתי
בה. תני מספר הגיוני.
נו, תינוק, היא אמרה. אז חצי מליון. נתפשר.
חצי מליון זה הגיוני, שאלתי בפליאה מעושה.
הגיוני, לא הגיוני, תפסיק להיות כזה מרובע. בזמן שאנחנו
מתווכחים יכולנו כבר להזדיין, היא לקחה את הג'וינט בעצבים,
עישנה פעם אחת, וזרקה אותו מהחלון.

אז הזדיינו.
וכשנגמר, היא שכבה לידי, מיוזעת, מתנשמת, ולא פחות ערומה.
בוא נזדיין, היא אמרה.
שתקתי.
נו. בוא נזדיין, מה אכפת לך.
השנייה הזדיינו, אמרתי לה, והצבעתי על הסדינים הרטובים כהוכחה
מנצחת.
עוד, היא אמרה. עוד, עוד, עוד.
כמה עוד, שאלתי, מיואש.
עוד ארבע מאות תשעים ותשע אלף, תשע מאות תשעים ותשע פעמים, היא
אמרה.
טוב, אמרתי, אבל קודם יש לי פיפי.