"איזה מספר את?" גיא אמר לבלונדינית היפיפיה שישבה לצידו. "40"
ענתה הילה, נבוכה.
"את בטוחה שתצליחי נגד כל אלו?" הוא אמר והצביע על החבורה
המוזרה שעמדה מחוץ לאולם, ביחד עם שניהם. החבורה המטורללת של
שחקנים כושלים כללה ליצני חצר וילדים זקנים שהסתובבו בחדר
ומלמלו לעצמם כל אחד את המונולוג שעבד עליו. "אלו לא בעיה"
הילה אמרה בחצי חיוך, "אתה נראה כמו התחרות היחידה שלי פה".
גיא הסתכל שוב בקרקס המזוהם שמסביבם. "את צודקת" אמר. וחשב כמה
שזה מגוחך, הרי מה לו ולהנחיית שעשועונים, הוא שנא את זה. "אני
שונא את האודישנים האלו" אמר.
"מפתיע אותי שאתה צריך לבוא לאלו, אחרי כל הרזומה העשיר שלך"
הילה אמרה, שוב בחיוך.
"אני חייב, זה חלק מהתהליך" גיא אמר במודע. בגילו המתקדם כבר
לא זכר איך לתפקד מבלי כל הרוח והשריקות של ה"ביזנס".
"איזה כיף לך" הילה הוסיפה בעוד גיא כבר הרים גבה. "זה בדיוק
מה שאני תמיד חלמתי לעשות".
"להנחות תכנית שקוראים לה "למצוא את אבן שושן" זה היה החלום
שלך?"
"כן".
גיא נאבק במוחו להבין איפה טעה. איך היא פשוט ענתה כן. לאחר
רגע שאל "את יודעת מה זה, להנחות כזה דבר?"
"לא, אין לי מושג".
צודקת, הוא חשב. אין לה מושג על הלחץ של העבודה. אין לה מושג
על השעות המתות, על חיוך המסכה שעוטף כל רגע בחיים. אין מושג
על איך זה מרגיש להסתכל במראה ולראות אדם זר מסתכל חזרה.
"יש לי הרגשה שזה לא מה שאת חושבת שזה".
"למה אתה אומר?"
"כי אני רוצה שלא תבחני, ככה אני אשאר לבד מול אלו" אמר והצביע
על שחקן מאפיר בפינת החדר. הילה צחקה. כשראה השחקן הקשיש שגיא
מצביע עליו צעד לעברם נעמד ואז הרים קולו בחיוך קר: "ולמתמודד
הבא שלנו, גבירותיי ורבותיי, יצחק ישועה!". חלק מהפזורים מחאו
כפיים בנסיון לשתף פעולה. ביניהם הילה, ששאלה: "בטח בשבילך זה
לא הייתה בעיה להתקבל לסרט ההוא."
גיא נעלב מעט ופנה אליה בתדהמה: "היה  לי דווקא מאד קשה", ואז
הוסיף: "תדעי לך שנלחמתי ככה במשך כמה שנים טובות, בתוך כל
האודישנים האלו. כל אחד מבקש ממך להיות מישהו אחר" והילה
הסכימה: "מבקשים לתת לך ציון כאילו שהבוחנים הם אלוהים".
"כן, אני זוכר שפעם הייתי צריך לכתוב סיפור קצר".
"נורא" הילה אמרה בטון קודר, וגיא המשיך: "אפשר לחשוב כמה אפשר
לדעת על מישהו לפי כמה דפים!" השניים שתקו שוב, והתבוננו
בשוטים מסביבם מתרוצצים וממלמלים. גיא שאל: "למה את רוצה
בעצם?"
"מה? את התפקיד?".
"כן".
"תשמע, חייבים להתחיל מאיפשהו".
"להתחיל מה?" שאל גיא, למרות שכבר ניחש את התשובה.
"כל הזוהר, הגלאמור. אתה מבין, להיות מפורסמת".
"מפורסמת" גיא חזר ונאנח. הילה נגעה בגיא קלות כשאמרה: "לא!
שלא תחשוב שאני סתם מחפשת פופולאריות או משהו כזה." היא הנמיכה
את קולה כאילו מתוך בושה "יכולתי להגיד לך 'אחווה עולמית' אבל
לא חשבתי שתקח אותי ברצינות."
"מעניין." הוא אמר. היא חייכה אליו, ברק בעיניה, כשהסבירה:
"אתה יודע הרי, כמה השפעה יש היום לכל הסלברטאים. מילה אחת
שלהם שווה הרבה יותר ממילה של פוליטיקאים".
"גם תמונות עירום" אמר גיא בחיוך, אך הילה מחקה את חיוכה
במהירות ועיניה חיפשו מחסה. גיא ניסה להציל עצמו ושאל: "אבל,
על איזו אחווה את מדברת?" זה פעל מיד, והילה הרימה ראשה שוב
ודיברה בקול חד ונקי: "עד לא מזמן, עבדתי במשרד ברעננה. אנ'לא
יודעת כמה אתה מכיר את המקומות האלו, אבל זה מקומות מאד צבועים
כי כולם מחייכים אחד לשני חיוכים מזויפים כאלו. בגלל התחרות
המקוללות הזו".
"איזו תחרות?"
"העקרון כאילו, של תחרות. יש תחרות סמויה כזאתי שמחזיקה את כל
העסק. שמקדמים אנשים על חשבון השני. זה מעודד כאילו לטפס אחד
על השני בשביל לטפס כמה שיותר גבוה."
"אה", גיא אמר "התחרות הזו..."
"כן" הילה הנהנה בהקלה והוסיפה: "אני מאמינה שאם יש משהו שיכול
להוציא מאנשים את הטוב זה דברים כאלו. כמו 'למצוא את אבן
שושן'".
'איזה תמימות קסומה' חשב גיא, והתחיל לסבור שאם יתקבל לתפקיד
יציל אותה מזוועותיה של ביצת השואו-ביז. כך, חשב, אולי ירגיש
שוב אותה הרגשה נשכחת של עשייה אדיבה ללא מטרת רווח. שלא תילכד
כמוהו במעגל הכשפים שבו הוא כלוא שנים כבר. מסתובב מאולם כזה
לאחר. מתכנית לתכנית. לובש תחפושות ויורה פצצות לעבר כולם. אני
צריך לחסוך ממנה את זה, חשב.
אדם צנום וקרח בעל משקפי ראייה שחורות ואבות נכנס לאולם וקרא:
"מספרים עשרים ותשע ושלושים בבקשה." כולם קפאו במקומם, ואז
המשיכו כרגיל. פרט לגיא שהציץ במספרו "30", ושחקן צעיר ונמוך
שהזיע מהתרגשות ורעד בדרכו לכניסה. "טוב" אמר גיא בהשלמה,
כפרידה. הוא קם לכיוון הדלת. לפני שנכנס למסדרון, הוא ראה
שהילה קמה ממקומה.
בסוף המסדרון הארוך, חיכה לגיא אולם האודישנים. במרכזו במה
גדולה ומוגבהת, וממולה על חמש מתוך 300 הכסאות, ישב צוות
השופטים. "היי גיא, בוא תשב." קרא אחד מהם כשנכנס. גיא תפס לו
מקום בכסא הימני ביותר באולם, חולף על פני השופטים  שהיו
שנואים עליו בחיוך מלא בחילה. חבל שהיא צריכה להכיר טיפוסים
כאלו, הוא חשב. אז נפתחה שוב הדלת והילה נכנסה. "מספר עשרים
ותשע?" קרא אחד השופטים. "זו אני" חייכה הילה חיוך מקסים
והציגה את הפתק עליו רשום המספר. היא עלתה לבמה אחרי שחלפה על
פניהם תוך שהיא 'עושה להם עיניים' ומפזרת את שערה. "שם" קרא
השופט הימני תוך שהוא רושם. "הילה" היא ענתה. תוך שנשאלו פרטי
שם משפחתה ומקום מגוריה, גיא ישב מהופנט ומבולבל בכסאו. הוא לא
הצליח להבין האם זו אותה ההילה שפגש בחוץ. או מי מהן הייתה
הצגה. בכלל איך קרה שנכנסה עכשיו, לפניו?
גיא דמיין עכשיו איך הילה שכנעה את השחקן הנמוך בסיפור יבש
וקלישאי. איך היא נוגעת בו בקצה ידה. המבחן היה משפיל ותמוה,
היא קראה בחיוך שורות שונות כמו: "יפה מאד! עכשיו אתה מתקדם
לשלב הכפול!". גיא הביט בה בגועל. הוא הסתכל על השופטים, מלאי
רוח ורציניים, רושמים הערות ומחליפים מבטים. מדי פעם הסתכלו גם
אליו, כאילו שהדבר קשור בו. הילה קראה בהתרגשות: "זכית בפרס
הגדול ואין ספק שאתה" היא לקחה אוויר ואימצה חיוך גדול עוד
יותר: "מצאת את אבן שושן!" צוות השופטים מחא כפיים, והילה
גירדה בעורפה בעיניים בוהקות. אז שלחה מבט תוהה ואבוד אל גיא
לרגע, וירדה מהבמה. "תודה, את יכולה לצאת ואנחנו נודיע לך
בהמשך."
גיא נותר קפוא בכסאו תוך שהשופטים מדיינים בינהם. "הייתה לה
נוכחות טובה".
"נכון, אבל היא פרצוף לא מוכר".
"נהיה צריכים לחכות לראות את גיא".
"גיא, אתה מוכן?"
גיא לא הגיב. במוחו חשב על כל מה שאמרה לו הילה בחוץ. על אחווה
אנושית שתהיה ללא תחרות.
"גיא? אתה יכול להתחיל".
"תנו את זה לה" הוא אמר וקם מהכסא. הוא עבר דרך פרצופם ההמום
כשהוא מוריד מפניו כל מסכה ולראשונה מציג פרצוף קודר ומלא
בחילה. מחוץ לדלת הילה דיברה בפלאפון. גיא קרא אליה "בהצלחה!"
ויצא מהבניין.