הפגישה בינינו הייתה מקרית לגמרי.
שעות הלילה המאוחרות בכבישים, אוטובוסים כמעט ריקים והדרכים
ארוכות.
לפעמים נדמה, כי הדרך מתמשכת עד אינסוף.
ואז הוא התיישב לידי. לא הבנתי למה? האוטובוס כמעט ריק ויש
מקומות ישיבה אין ספור, אך הוא החליט להתיישב דווקא במושב
שלצדי.
הבטתי לתוך עיניו והוא לא אמר מילה, רק חייך.
הבחנתי בכך שהיה נראה פחות או יותר בגילי, בן 14 או 15.
היו לו פנים יפות, שער שחור חלק על ראשו, עיניים ירוקות כחולות
שממגנטות כל מבט וחיוך מקסים וכובש.
עברה בי צמרמורת, והרגשה מוזרה. הוא המשיך לחייך אליי. לא
הבנתי למה.
הוא מנסה להתחיל אתי? עלתה בראשי המחשבה, ובדיוק הפניתי את
ראשי חזרה אל החלון, הרגשתי אי נעימות.
בהשתקפות החלון, יכולתי לראות שהוא ממשיך להביט בי ועדיין לא
הבנתי למה.
ואז הוא אמר "היי ילדה יפה" ושוב חייך. הפנתי את מבטי חזרה
אליו. יכולתי לשמוע בקולו מבטא. הוא לא ישראלי, חשבתי, לפחות
לא דובר עברית - הייתי כמעט בטוחה.
"היי", הישרתי אליו מבט, וחייכתי אליו חזרה.
אימא תמיד אומרת, שכשמחייכים למישהו הוא תמיד יחייך חזרה.
הבנתי למה התכוונה. תחושת אי הנעימות שעברה בי לא להחזיר חיוך
לאדם הניצב מולי, הכניעה אותי מיד ובלית ברירה חייכתי חזרה.
"מה שם שלך?" הוא שאל.
עכשיו הייתי בטוחה שהוא ללא ספק לא מדבר עברית.
"נעמה, קוראים לי נעמה. ומה השם שלך?" הרגשתי צורך לתקן את
העברית השגויה וגם לשאול מה שמו.
"אני אחמד, שם שלי אחמד".
ערבי! איך לא ניחשתי! כמובן! המבטא ערבי לגמרי! אוי לא...
הסתבכתי ביותר! מה אני עושה? איך אני אדע מה הוא באמת רוצה?
הרי כל יום ברדיו שומעים על רוצחים ערבים ואנסים...
אבל מצד שני... הפנים כאלו יפות ותמימות! נראה כאילו הוא לא
יכול לפגוע בזבוב.
נזכרתי במילותיו של אבא: "תמיד תיזהרי עם האנשים שאת מדברת! את
לא יכולה לדעת מי מסתובב שם בחוץ!" אבל הרגשה מסוימת עטפה
אותי, עברה בי צמרמורת. לא יכולתי להסביר את זה. אולי... זאת
אהבה? אני מאוהבת? לא יכולתי לדעת, אך פעם לא הרגשתי מה זה
להיות מאוהבת. ועכשיו! דווקא בו, באדם זר לחלוטין שהתיישב לידי
באוטובוס, ועוד ערבי!
פתאום התפלאתי ממחשבותיי, וקול בתוכי אמר: "מה את עושה, נעמה?
דווקא את, שהיית כל כך נגד דעות קדומות בדיון הסוער אתמול
בכיתה, חושבת על כל מה שאומרים על הערבים אפילו בלי לבדוק
קודם, או לברר?" והקול שבתוכי כל כך צדק.
"היי אחמד. איפה אתה גר?" בחרתי להשיב לו, וחייכתי את החיוך
המקסים שלי, שאפילו אבא, שנחשב לאדם קשוח במשפחה, לא יכול
לעמוד בו.
"אני גר בבית חנינה, פה בירושלים." לא האמנתי. האם זוהי
מקריות? הרי בית חנינה זהו כפר ממש סמוך לבית שלי.
"בן כמה אתה?"
"אני בן 14 וחצי. בת כמה את?"
ידעתי ! הוא בדיוק בגילי. "אני גם בת 14 וחצי".
איזה צירוף מקרים! שנינו באותו גיל, גרים ביישובים סמוכים,
ויושבים על אותו ספסל באוטובוס.
פתאום הייתה שתיקה. הבטנו אחד בפניו של השני ולא היו מילים
בפינו.
הייתה הרגשה של מבוכה ושל בושה. אף פעם לא הבנתי את זה! למה
אנשים צריכים לדבר אחד עם השני כדי להרגיש נוח? למה אני לא
מסוגלת לשבת להסתכל לו בעיניים ולא להוציא הגה?
ואז הוא הוציא ארנק מהתיק והראה לי תמונה שלו כשהיה קטן.
"ממש חמוד", אמרתי לו, חייכתי והסטתי את השער לאחור.
ואז מצאתי את עצמי יושבת ומדברת עם נער כובש ויפה, על החיים.
דיברנו אולי חצי שעה, ולא הפסקנו. הוא שאל אותי על המשפחה שלי
ואני שאלתי אותו על שלו. דיברנו על הלימודים, על בית הספר, ועל
היחסים שיש בין היהודים לערבים.
הוא הסכים אתי, שאין בכלל הבדל, ורק המצב הביטחוני מרחיק את
הנוער הערבי מהנוער היהודי וזה לא צריך להיות כך.
למעשה, הוא האדם הראשון שדיברתי אתו וחשב כך.
בדרך כלל, בבית הספר היו החברים מוחים נגדי ומבטלים את כל
דבריי: "כל הערבים רעים! הם מפוצצים אותנו והורגים אנשים, ואת
אומרת שאנחנו צריכים להיפגש אתם? איפה את חיה בכלל?" ואפילו
נועה, שהייתה חברתי הטובה ביותר, סתרה את דבריי.
אבל אחמד חשב אחרת. הוא אמר לי שגם בכיתה שלו מתייחסים כך
ליהודים והוא אף פעם לא הסכים עם הדעות האלו.
הבטנו אחד אל השני וצחקנו! לא הפסקנו לצחוק... כל כך נהניתי
לדבר אתו, לשוחח, הרגשתי שאני יכולה לדבר אתו על הכול! למרות
שהכרתי אותו רק לפני חצי שעה.
נפרדנו, מאושרים וצוחקים וקיווינו שיצא לנו להיפגש שוב.

למחרת בבית הספר, סיפרתי לנועה על הנער המקסים שפגשתי, ועל
ההרגשה המוזרה שחלפה בי כאשר נפגשתי אתו.
"את השתגעת, נעמה?" היא פנתה אליי. "לכי תדעי מה הוא באמת
רוצה?! הוא ערבי! אם הוא רוצה לחטוף אותך ולרצוח אותך? אם הוא
רוצה לאנוס אותך? אם הוא רוצה להביא אותך לחברים הערבים שלו?
אסור לך לדבר אתו יותר! ובטח שלא ללכת אתו!" כעסתי קצת על
נועה, חשבתי שתהיה קצת יותר מפרגנת, אבל בכל זאת דבריה הפחידו
אותי.
מצד שני, הוא היה כל כך מקסים, מצחיק ויפה. איך אדם כזה יכול
לפגוע בי?
"שטויות!" עניתי לה בהפגנתיות, "בגלל הדעות הקדומות שיש לך
בראש, את פוסלת אותו מההתחלה. לא דיברת אתו בכלל! לא ראית איזה
אדם מקסים הוא! לא שמעת מה היה לו להגיד עלינו, על היהודים,
שאין לו שום דבר נגדנו! והוא, בדיוק כמוני ובניגוד אלייך, לא
משתמש בדעות קדומות כדי לפסול אנשים!" כמעט צעקתי עליה.
נועה החזירה לי בטון גבוה: "לא דיברתי אתו ואני גם לא הייתי
רוצה! אל תגידי שלא הזהרתי אותך נעמה. את יותר מדי חשובה לי!
אם את תיפגשי אתו שוב אני מתקשרת לאימא שלך לספר לה הכול! אני
לא אתן שמישהו יפגע בך, את יותר מדי חשובה לי".
"את יודעת מה?! בסדר! תספרי! אבל אל תקראי לי יותר חברה שלך!"
אמרתי לה ופניתי לכיוון היציאה מבית הספר.

שמחתי שוב לראות שהוא ישב בקו שמונה. במושב האחורי ביותר ליד
החלון!
"נעמה!" קרא בהתרגשות וסימן לי לבוא לשבת לצדו.
"מה שלומך, אחמד? אמרתי לך שעוד ניפגש!"
"רציתי לראות אותך נעמה, התגעגעתי", אמר במבטא ערבי חמוד.
"גם אני", עניתי לו במתיקות ושוב חייכתי את החיוך הכובש.
הבטתי עמוק לתוך עיניו. איזה צבע מקסים! חשבתי. אני, שמאז
ומתמיד אהבתי צבע עיניים בהיר, הוקסמתי מעיניו המהפנטות.
פתאום התקרבנו. והוא הניח עליי את היד. הרגשתי כל כך נעים.
והבטתי שוב אל תוך העיניים הממגנטות. פתאום, בלי שום כוונה,
שפתינו נפגשו. זו הייתה הנשיקה הראשונה שלי. והיא הייתה עם
האדם המקסים ביותר בעולם.
הרגשנו מבוכה, ויכולתי לראות את עורו הופך מצבע חום לאדמדם
ורוד. הוא הסמיק.
"אמ... טוב... זה היה..." הוא גמגם, ולא היו מילים בפיו. ואני
פשוט לא ידעתי מה להגיד.
"זה היה מדהים..." אמרתי, והרגשתי מעוף! כל כך שמחתי, לא ידעתי
איך זה להיות מאוהבת. אבל כמו שאימא אומרת "כשזה יבוא, את
תדעי!" והיא כל כך צדקה.
"זה נשיקה ראשונה שלך?" שאל, כנראה שהבחין במחשבות המתרוצצות
בראשי.
"כן", אמרתי.
" וואו! מדהים!"
"זו הנשיקה הראשונה שלך?" לא התביישתי לשאול.
"כן", הוא אמר.
ומיד הוצמדו שפתינו שנית, הפעם להרבה זמן.

"שמעת מה קרה אתמול?" ניגשתי למושב האחורי הקבוע שלנו. "כן,
הרבה טילים, הרבה", אמר בפשטות והרכין לפתע את ראשו.
"הכול בסדר?" שאלתי, אבל בתוך תוכי ידעתי בדיוק מה הוא מרגיש.
"לא בסדר", הוא אמר, "אח שלי, אתמול אמר שהוא בחיזבאללה."
"אח שלך? משרת בחיזבאללה? הוא אתמול ירה את הטילים?" שאלתי,
מופתעת ונסערת.
"כן, אני מפחד", הוא אמר.
"למה?" שאלתי.
"שזה יהרוס יחסים שלנו", ענה.
"זה לא יהרוס! זה בחיים לא יהרוס!" אמרתי, נשקתי לו והרגשתי
מאוהבת מתמיד.
"בפעם הראשונה שנפגשנו, לא היה שום קשר בינינו לבין מה שקורה
בין המדינות, אז גם עכשיו לא", אמרתי, והרגשתי שהוא מביט בי
באהבה, ועיניו אמרו: "תודה לך, שמצאת את הדבר הנכון ביותר
להגיד." ואז נשק לי שוב.
"אתה חושב שיהיו עוד?" שאלתי, חזרה לנושא הטילים.
"כן, אני כמעט בטוח."
"זה עדיין לא ישפיע! אתה שומע? זה עדיין לא ישפיע!" אמרתי לו,
ואמרתי לעצמי. ובתוך תוכי הייתי כל כך בטוחה בכך, כל כך רציתי
להוכיח לעצמי ולכל העולם שחברות יכולה להסתדר, גם אם כל העולם
מתנגד.
חשבתי בדיוק על אימא שלי, ועל הנושא שדיברתי אתה עליו אתמול.
כשהיינו רק אני והיא בבית, אבא היה בעבודה ואחותי הקטנה הייתה
בחוג ג'אז אז שאלתי אותה על נושא היחסים שלנו עם הערבים.
"מה את רוצה לדעת?"
"לא משהו מסוים, רק מה הדעות שלך לגבי כל הנושא הזה", שאלתי
אותה, וחשבתי על אחמד.
"אני חושבת שלא צריך להיות לנו כל קשר אתם!" אמרה ולבי החל
לפעום בחוזקה, "אני חושבת, שהם רעים מאוד, הם הורגים אותנו בלי
סיבה ולא צריך לתת להם כלום!"
חייכתי כדי להסוות את רגשותיי ופניתי לחדר.
וכעת, כשהסתכלתי על אחמד החמוד, לא יכולתי להבין איך אימא
יכולה לחשוב כך. הרי היא בדיוק כמו נועה, משתמשת בסטיגמות לגבי
כל האנשים לפני שהיא בוחנת אותם לעומק.
אחמד היה צריך לרדת, ונתן לי נשיקה ענקית ענקית, כזו שלעולם לא
אשכח! וכשהלך לכיוון דלת היציאה מהאוטובוס לחש לי: "אני אוהב
אותך". והחזרתי לו מבט מלא אהבה.

זו הייתה הפגישה האחרונה שלי עם אחמד.
יום אחרי זה עליתי בשעה הקבועה שלנו לקו שמונה והוא לא הגיע.
ראיתי חבר שלו, שאחמד הספיק להציג לי אותו באחד הפגישות שלנו,
והוא ישב במקום הקבוע שלנו ובכה.
לא הייתי צריכה להגיד כלום כשניגשתי אליו, כי הוא חיבק אותי כל
כך חזק, שיכולתי להרגיש את הדמעות שלו נוזלות על החולצה שלי.
הוא הרפה לפתע. "היו יריות, המון יריות בכפר שלנו, ואחד פגע
בו, באחמד. אחמד מת", אמר ופרץ בבכי קולני שהקפיץ את כל
היושבים.
הייתי המומה. שתקתי תחילה וניסיתי לקלוט את מה שגיליתי. זה לא
יכול להיות, אמרתי לעצמי. זה לא יכול להיות. הוא לא מת. אני
יודעת שלא.
אבל אחרי דקה של הלם ומחשבה. פרצתי בבכי. וחיבקתי בחזרה את
החבר של אחמד. אחרי שנרגעתי שאלתי אותו מי ירה, והוא השפיל את
ראשו ואמר: " צה''ל, צה''ל ירה". ברגע זה הרגשתי שאני מתמוטטת.
אנחנו, כלומר אני, כלומר העם שלי, אנחנו הרגנו את האדם שהכי
אהבתי בעולם, את אחמד.

זהו סיום הסיפור על נעמה. ונקווה, שדברים כאלו ייפסקו כשיום
אחד ישרור שלום בין כל המדינות ואהבת נעורים תתאפשר בכל מצב
ללא הבדל של גזע, לאום או דת.