מדי יום ביומו הייתה יושבת לה
על שפת הים.
כידוע, לו - סגולות מרפאות.
מעיין חומה עטופה סביבה
מגנה, אולי מבודדת.
אך היא שהייתה כמהה אליו
חיכתה לו, בין הגלים.
בטקס עקבי שחזר על עצמו
הייתה יורדת מידי בוקר אל החול הרך, הזהוב.
זה המוכר לה טוב כל כך.
פורשת סדין לבן ונעטפת לה בחום של השמש,
בקרירות של הגלים.
ילדת ים. כך נהגו כנות אותה כולם.
אך היא ראתה עצמה כבתולת ים.
נערה ענוגה המחכה לזה שיציל אותה משיממונה.
בין הצדפים לגלים המלוחים הייתה שוקעת בהזיות בוקר חמימות
על טעמה של הנשיקה המיוחלת.
כבר בשלה הייתה, זאת ידעה.
אך המשיכה לחכות לזה, הנכון בשבילה.
לקראת ערב, כשהשמש ירדה והיום עבר בעיזבון הייתה אוספת את
דבריה, מעיין מבט עצוב על פניה.
אך היא ידעה להסתירו היטב.
רק אלו המכירים אותה ידעו להבחין בו מזוית העין.
כך עברו עליה רוב ימי נערותה, בין בתולות הים האמיתיות
היא ידעה - הן משגיחות עליה.
פעם קראה הבתולה היקרה בספר שישנו טקס עתיק,
מנהג מכובד ורב בשנים שידוע כמביא אהבה לחיי הממתינים לה.
שם נאמר- עלייך לקחת 12 עלי כותרת מוורד אדום, ליבשם, להניח
להם לשהות יממה על כנפיה של הרוח, ולאחר מכן כשהם יבשים
לטפטף עליהם מעט מים מקצות האצבעות ולהעניקם כמתנה אל אלת
הים.
היא זו שתמורתם תביא לה את אהובה.
ואכן, כך עשתה היקירה.
הגיעה עם זריחת החמה אל הים, שהיה באותה עת שומם.
ממתין לה.
החזיקה בחופנה 12 עלים ועצמה את עיניה.
כאשר הרגישה קול קורא לה "זהו הרגע.." רכנה אל הגלים וכמו
בתפילה חרישית נשקה לעלים ונתנה לגלים לסחוף אותם.
לאחר מכן חשה מנומנמת, לא כמידי בוקר.
היא הרגישה צורך עז לישון, להיטהר, להתנקות מעברה ולאפשר לים
למחוק מתודעתה את הזכרונות הכואבים.
כשהקיצה משנתה הייתה זו שעת ערב מוקדמת.
בכהות חושים ומתוך הערפל שהתחולל בנשמתה ראתה נער,
כמעט בגילה, מתקרב אליה חרישית.
הייתה מנומנמת ובטוחה שזהו חלום. לכן הרשתה לעצמה להפתח אליו
ולחייך.
הנער שנמשך אליה בצורה עוצמתית ביותר ראה בחיוך כאות להסכמה
מצידה והתיישב לידה.
לא היה צורך במילים.
היא - מופתעת, נדהמת מהשתלשלות הארועים המהירה, ומוקסמת ממנו,
איפשרה לעצמה להניח עליו את ראשה.
הוא - מהופנט, אוהב, כמה אליה, הקיף אותה בזרועותיו ונשק לה
קלות על שפתיה.
נדמה היה להם שהעולם עצר מלכת, לא היה בו איש מלבדם.
השמיים בגווני האדום, הים המחולל והחול הרך - כולם כמו נבראו
עבורם.
הנערה והנער, ילדי הים שחיפשו את זרועות השני כל חייהם,
החליטו להעניק את עצמם לים,
כאות תודה על מימוש אהבתם הזכה מכל.
פסעו שניהם על החול, בצעדים מדודים ובמבט מכושף משמחה בעיניהם
נכנסו אל בין הגלים.
עמוק יותר ויותר פסעו, עד שלא ניתן היה לראותם כמעט.
עד שנבלעו ונעלמו כתמונת רקע משותפת, יחד עם האופק הרחב.
זוג נאהבים שהקריב עצמו אל הים.
