האובד אל השילטון, ברוב חושים זכה.
ומי אתם אווילי ההיגיון, המקללים ברכה?
בכל כוחכם אל הרצון, שאת קולכם רצה,
תמות נפשו עוד עם עולם, שאת מותו רצה.

פיכחים כלי משחית של הדימיון, פיכחים הם כדממה,
ומי המסתתר, חומד לצון, את כל כוחה של התמכרות?
פושע נגד המולה, כותב סודות של פעולה, שנאבדו,
מותח את הגבול ביומרנות בוטה, בורח מכל הנמצא...

קראו לו כבר גיבור, לכובש את יצריו,
קראו לו אנושי למסתתר מאש הקרב,
מדוע אז על כל דעה מנגד מתנגן,
אותו פיזמון קולע, של הצלחות,
של תובנות, של יצר מנגן.

האובד אל השילטון, המבקש שוב מנוסה,
מכל חוקיו של שיגעון, אל שיגעון חושיו,
מכל דרכי עולם המתבטא נגדו
מאלף הדרכים שכבר נוסו, אל אחרית דרכו.

פוסעת שם אל השממה עוד נפש מפריחה שממות,
אולי הם שוב טעו, העזה היא לתהות.
וים אמונותיה גועש אל חוף סלעי חוקי-תרבות,
אם לא תחייה בכל כוחה,
אם לא תרחץ בין כוכבים, או תתעטף בחלומות,
כיצד תדע אז נפש, שבכוחה לחיות?