[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבן הראל
/
עוד יום רגיל

נסענו במכונית לכיוון הבית. סבא שלי נהג. סבתא תמיד אומרת לו
לנסוע יותר לאט והוא תמיד עונה לה שתסתכל על עצמה כמה מהר היא
נוהגת. עכשיו הוא שוב עונה לה שתסתכל על כמה מהר היא נוהגת
והיא כרגיל עונה לו "לא שהנכדים באוטו". אני כרגיל ישבתי
מאחורה ובהיתי החוצה. אני מאוד אוהב לבהות החוצה לחושך בנסיעות
לילה, זה תמיד גורם לי למן געגוע כזה ותמיד הזכוכית הקרירה של
החלון נעימה. הפעם נושא הגעגוע שלי היה חברה שלי ,כמה זמן כבר
לא ראיתי אותה, אבל זהו, מחר מתראים. מחר כבר לא יום רגיל.
חיוך ענק נמרח לי על הפנים ונהפך לאט לחיוך געגוע כשמיילס
דיויס הגאון מסלסל בחצוצרה ברקע את השיר הענק שלי מהדיסק
המשוגע שלו. הדיסק הזה ברדיו של האוטו כבר חודשים ומתנגן כל
הזמן אוטומאטית, אז כל המשפחה כבר מזמזמת את כל הסולואים בע"פ,
כולל המורכב הזה בשיר השלישי. בכל מקרה, סבא שלי רצה לשמוע
חדשות וקטע לי את הסולו בקטע הכי מרגש בדיסק. הייתי אדיש,
הגעגוע הנעים הזה כבר שבה אותי מזמן. השדר כרגיל אמר "ערב טוב
מקול ישראל השעה שמונה והרי החדשות מפי מלאכי חזקיה." או מה
שלא יהיה השם שלו. ואז הוא ממשיך כרגיל: "תחילה עיקרן: הסכסוך
המתמשך בין החמאס לפת"ח..." איבדתי ריכוז. שום דבר לא חדש
בחדשות. תמיד החמאס וראש הממשלה אולמרט, הכלומניק הזה, איך אני
וחבר שלי תמיד צוחקים עליו שהוא כזה לא יוצלח. צחוק קליל עלה
ממני וסבא שלי שואל אם זה שנדקר נער במועדון ושהוא מאוד דואג
לי מצחיק אותי? עניתי לו מייד שלא ושחשבתי על משהו אחר שהצחיק
אותי. המשכנו בנסיעה ופתאום תן ואחריו כלב קפצו לתוך הכביש,
התן הספיק לעבור את המכונית אבל הכלב לא ואנחנו, שנסענו על
כביש בין-עירוני שלפי מה שלמדתי בבית ספר מותר לנסוע שם 90
קמ"ש וסבא כרגיל נהג על 120, לא הספיק לברוח והאוטו פגע בכלב
בקול עמום של פגיעה רחוקה. בגלל המהירות עברנו את הכלב בהרבה
וישר כשעצרנו סבא יצא לבדוק מה קרה לרכב. הוא יצא והסתובב קצת
מסביב לאוטו. כשראה שלא קרה לאוטו כלום, חזרנו לנסוע בדרך
הביתה. עכשיו דיברו ברדיו על איזה נער שנהרג בתאונת דרכים ואמא
שלו בוכה עליו אני שוב חזרתי למצב רוח הנחמד שלי לגעגוע הממכר
למשהו רחוק. הגענו הביתה וסתם כרגיל ישבתי בבית ולא עשיתי יותר
מדי דברים חשובים. עוד יום טיפוסי בחייו של ישראלי טיפוסי.


למחרת שנסעתי סוף סוף לחברה שלי צחקתי על אמא שלי שהיא כל כך
דאגה לכלב ההוא שאני כבר מזמן שכחתי ממנו. בדיוק ברגע ההוא,
גופה של כלב מת ששרוע הכביש הפחידה את אמא שלי והיא סטתה הצידה
בבהלה. הסלע שחיכה לנו היה מוצק מאוד. הראש שלי נמרח עליו ככה
יופי -ופי. נקברתי בלי ראש שלם לגמרי. ועכשיו מודיעים עלי
ברדיו! איזה קטע! חשבתי לעצמי ואז כשריחפתי לי למעלה, כעשן אל
עשן כל-יכול, יכולתי לראות עוד איזה נער או שניים או אלפים
מתעלמים מהידיעה עלי ברדיו. חוץ מאחד. הוא נראה שונה קצת ונראה
מאוד עצוב בגלל הידיעה. ואז ידעתי שהגיע המשיח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-פצץ רשמי-


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/8/07 23:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבן הראל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה