"עשית לי כבר את הכפתור?" ההטרדה המתמדת הזאת שלו במהלך היום
די עצבנה אותה. אבל ויתרה לטון המאיים ונגשה למכונת התפירה,
הירושה היחידה שהשאירה לעצמה מהבית.

בלי מילה פתחה את המגרה, הוציאה ממנה את קופסת המחטים. בכל פעם
שהיא בוחרת את המחט עם הקוף גדול היא נזכרת באמה הנאבקת בחוט
ובמחט ללא הצלחה ומתחננת לעזרתה. "אוף, שוב את עם המחט הזאת!"
הייתה מנסה להיפתר מהמשימה שנראתה לה כמכוונת להטרדה ולא יותר.
לא, היא לא האמינה אז שבאמת יכול להיות שמישהו שמתקשה בבצוע
דבר פשוט כזה. היא גם לא הבינה את ההגזמה ואסירות התודה שנשמעו
בקולה של אמה כשקיבלה מידה את המחט המושחלת.

לשמחתה מצאה את המחט העבה עם שאריות של חוט מושחל מהפעם
הקודמת. אמנם נחוץ היה כאן חוט כחול ובמחט נותרו שאריות של חוט
שחור, אבל לאור המאמץ הנדרש ממנה כדי להשחיל את המחט מחדש
העדיפה להתפשר ולהישאר עם מה שיש. 'לא ירגישו בהבדל' חשבה
בלבה. את החולצה מצאה מיד כמו קוראת לה, לא במקרה היא מונחת
במקום בולט על השולחן. שנאה את ההשלמה שלה עם הפקודות שלו.
הרגישה שהמקום הזה, נעשה צר עליה מיום ליום. אבל האומללות של
חברותיה החיות לבדן הסיטה את תגובתה למקומות קרירים יותר
שטיפחה בתוך עצמה. 'אי אפשר תמיד להיות צודקת' אמרה לה חווה
חברתה.

רק כשאחזה בחולצה נזכרה שאין בידה הכפתור המתאים. חזרה ופנתה
למכונת התפירה, הוציאה את שקית הכפתורים. "כפתורים לא זורקים"
שמעה את אמה מזהירה אותה ומלווה דבריה בסיפור החוזר על החיים
הקשים שהיו לה ברוסיה בשל מחסור בכפתורים. איך מכרה בשוק שלוש
צלחות למרק עבור עשרה כפתורים אדומים כדי להשלים את תפירת
השמלה הראשונה שתפרה לבתה התינוקת.

עד היום נותר בה ההרגל הזה, כשהיא אורזת בגדים ישנים למסירה או
לזריקה היא בודקת ומסירה מהם את הכפתורים ומוסיפה לשקית לעת
מחסור. "איך את יכולה לתת לאנשים בגדים ישנים בלי כפתורים?"
היה גוער בה. "מה את צריכה אותם? מה קורה לך? את עוד אוספת את
הכפתורים האלה?". והיא מחייכת אל עצמה בקורטוב של 'דווקא'
וממשיכה לגזור כפתורים ולאסוף אותם באותה שקית שהורישה לה אמה.

אמא שלה. ממנה ירשה גם את ההשלמה הזאת. כל חייה סיפרה על קנאת
החברות כשנמצא לה בעל שרצה בה בלי נדוניה 'רווקה זקנה הייתי
נשארת כמו חברותיי העניות בעירה.' לצד האושר הזה הכל התגמד.
בעיניים נוצצות בישלה לו, תפרה לו. כיבסה לו וטיפלה בו עד יומו
האחרון.

רק אחרי שנפטר נתגלה הריק הגדול. פתאום לא ידעה מה לעשות
בחייה. סירבה לקום. סירבה לאכול וסירבה להתלבש. כמו תינוקת בת
יום היה עליה לבנות ולברוא את עצמה נדבך אחר נדבך. היא לא
ציפתה לעזרה מאיש וגם לא קיבלה. למדה ללכת לבנק לבדה. להזמין
חברות לביתה ואפילו למצוא לה מאהב ולסרב להצעת הנשואים שלו.
גם היחסים בינהן השתנו. פתאום, אפשר היה לדבר איתה ומולה.
אפילו לריב איתה ממש. כמו שתי תרנגולות מוסתות זו כנגד זו כך
צרחו זו על זו בדמעות על דברים של מה בכך. כל אחת גמרה חשבון
ישן שהיה לה עם השניה. רק עכשיו היא מבינה. שהאישה הזקנה הזאת,
התעוררה פתאום למרד שנדחה בה ימים רבים. לא עוד האישה הכנועה
שמתרוצצת סביב כולם ולא נשמעת כמעט. לאחר מות בעלה היא התעוררה
כלביאה. בלי לעשות חשבון. לא חששה עוד מאיש. אפילו העזה
להתייצב מולה, הבת שלה. פעם ראשונה שמעה ממנה דברים של ביקורת.
העזה לומר לה, לבת האהובה והמפונקת של האבא שנוהגת בה כמו לא
הייתה קיימת. עסוקה בקידום הקריירה שלה ובאה רק כדי לקבל עוד
ועוד ועוד. פתאום הבינה שעכשיו צריך יהיה לאזן דברים. הסתבר לה
לראשונה שגם בין אמא ובת יש חשבונות.

והיא, לאחר שהתעוררה מהמבוכה ומהתדהמה למדה לאט לאט להחזיר.
בחריקת שן היא החזירה לה. סוף סוף לא חששה. לא חששה שהדבר
ההמסכן והשבריר הזה - אמא שלה, שצריך להיזהר ממנה בשל מסירותה
הרבה, ובשל הסבל שסבלה כל חייה. לא חששה שתתנפץ לפניה אם תעז
לומר מילה קשה. הן רבו עד דמעות כמעט כל יום - על צו הירושה
ועל חשבונות הבנק, על דוד השמש, על השכרת החדר לדיירת, על כמות
הלחם שהיא זורקת ועל כמות נייר הטואלט שהיא מבזבזת. בהתמסרות
רשעית ומענגת הכו זו בזו במילים ובצרחות במקומות חשופים
וכואבים, שרק אם ובת יודעות ויכולות להגיע אליהם. הדמעות שפרצו
וזלגו ללא שליטה פרעו חשבונות של העלבון וזעם ארוך ומתמשך שרבץ
אצל כל אחת מהו מבלי שתזכורנה ממתי ועל מה.
אולי הייתה זו גם גם דרך להתאבל על האיש החסר. חסר לכל אחת
מהן. דווקא עכשיו שהוא כבר איננו כל אחת רצתה לקחת את מלואו
לעצמה ובשום פנים ואופן לא מוכנה עוד לוותר ולהתחלק, "כולה שלי
היא" אחזו שתיהן בטלית שמזמן כבר לא קיימת. איזו "פינאלה" היא
עשתה לכולם, האמא הקטנה שלה. היא גמרה חשבון גם עם אחיה אותם
גידלה ומימנה כ'תופרת ילדה'. מגיל עשר עד ליום נישואיה ועם בן
דודה אותו הצילה במלחמה - כולם מהרו לשכוח. אף אחד מהם לא קם
לעזרתה כשהגיעה לארץ חסרת כל. פתאום דיברו עליה כפליטה עלובה
שתהיה עליהם למעמסה, כאל אישה קטנה ומחוקה הנשענת בצל בעלה
הגדול. לא עוד. רעד אחז בהם בכול ביקור של אחותם האלמנה. בשקט
בשפת אמם ביידיש היא לא חדלה לחפש הזדמנויות להזכיר להם את
עליבותם. והם ניצבו לפניה עגומים וחפויי ראש.

עכשיו נותרו לה הכפתורים. אוספת מהם מלוא החופניים ומפזרת בין
האצבעות. אולי נותר בהם עוד משהו מהזעם הזה. כדי להיאחז בו.
כדי לשחרר בעזרתם משהו מ'העלבון' שלה. היא יודעת עליו הרבה.
קראה עליו בספרים. זלזלה בחברותיה שלא יכולות לו וממשיכות
לספוג בדממה ואפר פניהן בפוך ואפילו לחייך. אבל גם היא, גם היא
לא אגרה עדיין מספיק כוח להוציא את עצמה מזה. עדיין נמצאת בשלב
האופטימי, האינפנטילי הזה, שאולי היא תצליח לשנות אותו. כאילו
בה תלוי הדבר. וישנו גם הפחד מפני הבדידות. להיות אישה לבדה
עדיין עטף אותה כמו תכריכים של מת. מת מתהלך. אוכל, שותה, מדבר
מחייך. אבל משהו בה מת תמיד ומעביר את המאבקים והעלבון לפינות
הקרות שהולכות וגדלות עם הזמן.

הכפתורים בשקית הולכים ומתרבים. אל אלה שירשה מאימא מצטרפים
יום-יום גם הכפתורים שלה. כמו גלעד מצטבר המזכיר לה את כל מה
שלבשה או הייתה אי פעם. האצבעות שלה למדו לזכור את תחושת המגע
של כל כפתור וכפתור. תבניתם נטמעה בתנועתן בכל פעם שהייתה
מעבירה אותם דרך הלולאות, סוגרת או פותחת כשהיא מחליפה בגדים
במהלך היום. תחושות המרקם של החומרים מהם נוצרו הכפתורים
שבערמה כבר ספוגות בתנועות אצבעותיה והן מדברות אליה בשפתן.
הכפתורים, החומרים, הצורות הצבעים השתנו עם הזמן. כך גם שפת
האצבעות שלה משתנה מדי יום ומתאימה עצמה אט אט לכל כפתור חדש
שמופיע.

גם עכשיו היא ספק נוגעת ספק מלטפת את הכפתורים המפוזרים כמו
שהייתה נוהגת בילדותה. היא עדיין ממיינת אותם תוך כדי חיפוש,
כמו מארגנת מחדש את חייה מנסה כל רגע מיון חדש: לפי צבע, צורה
או גודל - עוברת קלות כלאחר יד על ה"סתמיים", מעדיפה להתעלם
מ"הדחויים" ומייחלת שילכו לאיבוד. אבל ישנם גם ה"מיוחדים" מהם
היא מתפעלת בכל פעם מחדש, כמו כפתורי הלבבות הכחולים, או
כפתורי הפנינה המשדרים ערך ואלגנטיות פריזאית.

עד היום היא לא סלחה לו. על הבדיחה שסיפר עליה כדי להשפיל אותה
בין החברים: "שמעתם על גברת שמצאה כפתור ותפרה לה מעיל שיתאים
לו?" לא, אותה זה לא הצחיק בכלל. בכל נגיעה בקבוצת כפתורים
מנצנץ לעיניה הבגד שאולי תתפור להם כדי להחזיר להם את יוקרתם
ויופיים כמקדם. היא עדיין חוזרת וחולמת על אפשרות בה תוסיף
אותם בגאווה לבגד מתאים וכולם יתפעלו מהאיכות ומהמקוריות
וישאלו מהיכן השיגה את הכפתורים המיוחדים. היא שומרת על מורשת
הסוד הנסתר הצפון בהם ועל התחושה שהיא עוד תפתיע בהם את כולם.

"נו מה קורה? יש לי כבר כפתור בחולצה?" שמעה את קולו מחדר
האמבטיה. השלהבת שהתחילה להפיח בה חיים כבתה מיד. כמו בובה
ממונעת על ידי קול. עברה לחפש לו כפתור. הזדרזה, בדקה בזה אחר
זה, כל אחד מהכפתורים הכחולים והשוותה אותם לאלה שעל החולצה.
האחד קטן, השני גדול, השלישי בהיר, הרביעי כהה. כיוון שלא נמצא
כפתור זהה התפשרה על מה שנראה לה כמתאים ביותר מבחינת הגודל
וקרוב ביותר לצבע ולגוון. "כשצריך, אף פעם לא מוצאים את הכפתור
המתאים" במילים אלה, ליוותה אמה כל כישלון או אכזבה בחייה
ובחיי האחרים. אם זה בבחירה לא מוצלחת של בן זוג, של מקום
עבודה או בחיפושיה אחר דירה או נעל שתתאים לה. כך היא הכינה
אותה לחיים.

להשלים. לוותר. לא מדובר פה בשיטה אמתית שעובדת. צריך לקחת
בחשבון את ה"בלוף" הקטן. היא לא הבינה אז. חשבה שמדובר בהתאמות
של פשוטות כמו סיר ומכסה ותו לא. האמינה לתורות הגדולות של
העולם החדש. רק לא להיות כמו אימא שלה. לעשות הכל להפך. זו
הייתה התורה שהנחילו לה ניסיון של שנים בחיי מהגרים - כך למדה
יום יום להתכחש לעצמה. 'אלה שמכאן, הם צודקים. הם בנו את
המולדת. הם יצרו את השפה נכונה, את האישה הנכונה.' אבל היא,
היא תהיה אישה אחרת שונה. מתקדמת, תיקתק בה שעון ההסתגלות.
איזה בזבוז. איזה הפסד היה בהתנכרות ההמונית הזאת וכמה כמה כאב
ניגר ממנה בפינות.

סיימה לבחור בכפתור הפשרה, אספה והחזירה את שאר הכפתורים לשקית
והחביאה אותם כמו מטמון קטן, בפינת מכונת התפירה. כשהכפתור,
המחט והחולצה בידה התיישבה בנוחות בפינה מוארת. אחזה בשרוולים
הארוכים צמודים זה אל זה, לולאה מול לולאה כדי לתאם את המקום
המדויק לתפירה. קשרה את קצה החוט בתנועה מתהפכת, בעזרת שלוש
אצבעות במיומנות מקצועית והחלה לתפור ולהצמיד את הכפתור
לחולצה. מחדירה את המחט פעם מלמעלה פנימה ופעם מעבירה תוך כדי
גישוש מלמטה כלפי מעלה, מקפידה להגיע לחור המקביל ושלא לחזור
לתוך החור ממנו יצא זה עתה החוט. את זה היא יודעת לעשות היטב.
לא ייקחו ממנה. האצבעות החכמות שלה יודעות בעל פה את הדרך.
אפשר לסמוך אליהן. יש כאן משהו בטוח. מסיימת בליפוף מקצועי של
החוט סביב, כדי להגביה את הכפתור ולאפשר סגירה טובה יותר,
קשירה מאחור ו... הטלפון מצלצל, היא הספיקה למהר ולפרוש בשבילו
את החולצה המוכנה על המיטה לפני שפנתה לחדר העבודה.

מאזינה לטלפון. חבר מהעבודה ביחידת המחקר. "הי גילה, אני לא
מפריע?"
"לא, זה בסדר, מה קורה?"
"אולי את יכולה לעזור לנו, נתקענו עם בעיה. אנחנו עובדים על זה
כבר כמה שעות ולא מצליחים לצאת מזה"
"מה העניין?"
"מדובר בניתוח הנתונים מהמחקר הארצי, האאוט פוט של 'ניתוח
השונות' ו'הרגרסיה המרובה' מוציאים מספרים לא הגיוניים" הוא
ממשיך ומסביר לה בפרטים.
חיוך קל, והיא עוברת לעולמה האחר. מזהה מיד את מקור הבעיה
"תשמע אהוד, המחשב שלכם טעה בהגדרת המשתנים. תנסו להפוך את
הסדר ואז תקבלו את ההקשרים המובהקים ששיערתם."
היא מגדירה מספר מונחים מקצועיים, מציגה בפניו מספר הצעות
לפתרון.
"זה נראה מסובך כל כך, אולי את מגיעה לכאן כדי לעזור?"
"אני לא יכולה, אני צריכה לגמור כאן משהו, אבל זה הרבה יותר
פשוט ממה שאתה חושב. צריך רק לזהות את הכפתורים הנכונים. תנסה,
אני בטוחה שלאחר כמה ניסיונות תצליח." מדברת בביטחון. מרוצה
מהסגנון המקצועי שלה ונהנית גם מהנטיה שאימצה לעצמה לדבר
בחשיבות אל אחרים, למעלה למטה. לא עוד הילדה משכונת העולים
המדברת עברית מגומגמת מקשיבה ומחייכת בעידוד לכל מורה או פקיד
חשוב מהסוכנות, נתונה ללעג של חברותיה מהמשפחות המבוססות
בתיכון שלא מפסיקות לצטט בפניה את האפשרויות הפתוחות בפניהן
בזכות אבא שלהן החשוב.

כלאחר יד, היא מציעה לו שורה של מאמרי רקע בנושא, מכתיבה
מהזיכרון את שמות המחברים וכתבי העת האקדמיים בהם הופיעו,
מחליפה איתו רשמים על טיבם ואיכותם. כולה מעורבת בשיחה עד שהיא
יכולה אפילו להתעלם בשלווה מהקול שנשמע ברקע ספק מלגלג ספק
מחייך בהשלמה "גילה, מה איתך? מה עשית? שוב תפרת לי את הכפתור
בצד ההפוך!"