אבא,

אמרת שאני לא רדוד כי אהבתי יותר מפעם אחת. איני סובל מתרדמת
ההרגל, לדברייך. לא בגדתי אך גם לא חטאתי בנאמנות נצח.

אהבתי הראשונה לא הייתה אהבתי הגדולה, אבי, על כך היית ודאי
גאה. וכשאהבתי באמת, כתבתי לה ללא הרף. היית צריך לראות אותה.
ארטמיס קטנה, אצילית ורצינית, רזה, תכולת עיניים, עם שיער
זהוב, קלוע (בתקופת אהבתינו) בצמת-חנק, גדולה וכבדה, שגרמה
לראשה, דמוי הפרח, להתנודד כמו ניצן.

בלי פאניקה.

לא נראה לי סביר שאתחתן, אבא, כבר הייתי מאוהב מדי. כבר
קינאתי. כבר הרחתי ניחוחות יסמין נכונים אך ארעיים. כבר נכוותי
באהבה לאישה עם שיער בצבע קש. עייפתי כבר מנשים סקרניות.

אני מוקסם, אבי, מוקסם. מוקסם ממילים ומידידויות אמת. מוקסם
מרחובות לונדון ומהעצים של פאריז. אבל לא מאוהב, לא אטעה.
אהבתי אינה מפוזרת בעולם. לאהבתי יש מקום חניה קבוע ומעלית, לא
מקלחת זמנית ולחץ באוזניים מטיסות.

התבלבלתי בין אהובות לידידות ובין חברויות למטלות. אני מודה.
הפכתי אבנים כדי לזרוק אותן על אויביי אך רק קברתי אותן
בחולות. פיתחתי מצפון, כנגד רצונך. פחדתי, התעלמתי מאזהרות
וברחתי.

הצטרפתי לתנועות. ריאליזם רוסי. סימבוליזם צרפתי. אבא, רציתי
להתאבד. כבר תכננתי. הכל היה מוכן, כולל פתק עם מילים.
"הדוניזם חדש". נפשי טעום טעמה מיגון כוחה ורצתה להיתלות בין
שלל מזכרותיה.

אבל אני חי.

אני יוצר דברים יפים שמסתירים אותי. אני מוצא משמעות יפה
בדברים יפים. המחשבה והשפה הן כליי. החטא והחסד הם חומריי.
איני מבקש להוכיח דבר.

אני חסר תועלת. יש לי תקווה.

פרי עטך,
בן הכוכבים.

נכתב ספונטנית והוטמן סמוך לקברו של אוסקר ווילד, אביו הרוחני
של ילד הכוכבים, בבית הקברות פר-לשז בפאריז.

השורה "נפשי טעום טעמה..." היא פראפרזה על פואמה של קיטס.