הכרתי הרבה שויתרו.
ולמען האמת, זה יותר קל כנראה,
אחרת איזו סיבה יש לזה
שכל כך הרבה ויתרו?

וכשאני אומרת שהכרתי
אני מתכוונת לכאלה שהערכתי
לכאלה שהאמנתי בהם
לכאלה שלא האמנתי שיוותרו.

תאמין לי שקל יותר לוותר.
אבל מה זה שווה אחר"כ?
הלוויה עם אנשים שבוכים עליך
וכל כך הרבה כאב שתפיל על אלו
שעוד איכשהו
במקרה אכפת לך מהם?

מה זה שווה לך?
שני נרות נשמה
הספד עם מילים מצמררות
פעם בשנה כולם יבואו להראות שזוכרים
והרבה דמעות שיטביעו אותך לא חשוב איפה תהיה.
זה מה שזה שווה לך?

אז אומרים שהחיים לא שווים
אבל מה שאחרי זה,
זה יותר שווה? מי הבטיח לך?
אז דקה אחת שאתה נופל
ומרגיש הכי טיפש והכי קטן ואידיוטי,
עדיין לא שווה לך את מה שתפסיד
כי בכל זאת
על כל חמישה רגעים רעים
יש אולי אחד או שניים טובים
שראויים להזכירם,
ואין איזון מדוייק, נכון,
אבל לך תדע מה תפסיד כאן.
כאן זה הבטוח,
שם זה המטושטש.
חרא כאן, נכון
אבל מי אמר ששם לא?

נפלת?
אל תדאג - זה זמני תיכף תקום.
מתת?
תדאג - כי זה לתמיד.

פשוט עדיין לא מאמינה שויתרת ככה.