עדי הגיעה לפנימייה בשנת הלימודים האחרונה - שנה לפני הגיוס
לצבא. לא לקח לה הרבה זמן  לרכוש לעצמה מעמד בלתי מעורער כמלכת
הכיתה, גם של כל שלוש הכיתות המקבילות שבמתחם. זו הייתה שנה
קשה במיוחד, בגלל ההכנות לבחינות הבגרות. לא נותר זמן ליחסים
חברתיים ורובו הוקדש ללימודים. המגורים היו בקרבת בית הספר,
ארבעה בניינים גדולים בני ארבע קומות, שני בניינים לבנים
ושניים לבנות. כל בניין הכיל חדרים קטנים המתאימים לשני
תלמידים. חדר האוכל היה במבנה נפרד המיועד לכל התלמידים מכיתה
ט' ועד כיתה י"ב, לסגל המורים ולהנהלה. בוגרי הפנימייה המשיכו
לצבא, או במקרים חריגים - לעבודה ו/או ללימודים אקסטרניים.

עדי הייתה יפה, מאוד יפה, אפילו יפהפייה. הייתה לה רעמת שער
ערמונית שגלשה על כתפיה, עיני תכלת גדולות וזוהרות, אף חמוד
ועור פנים בצבע השנהב, גוף משגע והליכה מרחפת. צחוקה יכול היה
להרטיט לב כל גבר וקול דיבורה השאיר אצל השומע תחושת היסחפות
של משיכה פיזית בלתי נשלטת. זה היה הקול הכי סקסי והכי נעים
שקיים בתבל. תמיד הייתה מוקפת בארבע חמש בנות עושות דברה, כאלה
שהיו מגיבות בחיוב לאמירות שלה, בכל נושא שבעולם. אם אמרה
שהבחור הזה חמוד, כולן הסכימו אתה ללא עוררין. אם דובר על מורה
זה או אחר בצורה שלילית, היו כולן מסכימות ומוסיפות הערות
שליליות לגביו, רק כדי למצוא חן בעיניה. לא היה כל ספק בכך -
היא הייתה מלכת הכיתה! כל הבנים רצו בקרבתה וכשדיברה עם אחד
מהם, מיד נפוצה הידיעה בכל בית הספר ורבים שאלו בקנאה "על מה
דיברתם?" למעשה החיים התנהלו במתחם סגור - בית ספר חקלאי
ופנימייה, באזור השרון. לשם נשלחו ילדים ממשפחות הרוסות, או
ממשפחות חד הוריות. שלא היה להם בית קבוע.

עדי התאקלמה מהר מאוד במקום ולא עבר זמן רב והיא בחרה ביובל
כמושא לחיבתה ועשתה הכול כדי לזכות בלבו. כיוון שהייתה מודעת
לנתוניה הפיזיים ולמעמדה בחברה, לא היה לה ספק שבסופו של דבר
יפול ברשתה. היא לא התעניינה בשום בחור אחר מלבדו.

אך מה מוזר היה, שיובל לא הגיב לרמיזותיה ולא נענה למחוותיה,
שלא השאירו כל ספק למשמעותן. הוא היה מנהיג החלק הגברי של
המתחם, אשר נהג בנתיניו בכבוד רב. לכן גם זכה באהדה רבה מכולם,
כולל סגל המורים ורוב הבנות. ליובל היה בן חסות - שותפו לחדר
וללימודים, הם תמיד נראו ביחד, אך יובל היה המוליך ובנימין צעד
בעקבותיו, כשומר ראשו. בנימין גיבה את יובל בכל אשר אמר או עשה
ודאג שיובל ישמור על מעמדו כמנהיג החברתי הבלתי מעורער של בית
הספר. בעידודו המסור נבחר יובל תמיד כנציג התלמידים כלפי סגל
המורים או מנהלת הפנימייה. לי היה ברור, שהישגיו של יובל
כמנהיג חברתי היו תוצאה ישירה של פועלו ומרצו הבלתי נלאה של
בנימין. התפלאתי מאוד להיווכח שיובל לא הגיב לניסיונותיה
הברורים של עדי לכובשו. הדבר נראה מוזר ובלתי מובן. אך הייתה
זו עובדה שיובל נמנע מרמיזותיה הבולטות של עדי. את הסיבה
האמיתית לתופעה לא הצלחתי לפענח, אלא לשער בלבד. לא הבנתי איך
בחור בריא בגופו וברוחו יכול להתעלם מיצור כזה נחשק. כנראה
הייתה ליובל סיבה משמעותית אחרת להתנהגותו המסתייגת כלפיה.
אולי הסיבה האמיתית הייתה שהוא חשב שקשרים הדוקים עם עדי
יכולים ליצור נתק ביחסים בינו לבין בנימין, ושמעמדו כמנהיג
החברתי המוסכם היה מתערער. אני משער שהשיקול של היותו מנהיג
חברתי מוכר ומוערך על ידי כולם גבר על ההסתבכות הרומנטית
המחייבת עם בת זוג אחת. פעם סיפרה לי חברה של עדי, שהיא הייתה
בוכה בלילות מאכזבה עמוקה על שלא עלה בידה לאמץ את יובל אל
חיקה, למרות שריכזה רק בו את כל תשומת לבה. זה היה כישלון צורב
שהיה לה קשה לשאתו.
גם אני למדתי באותה כיתה ונוכחותה הכובשת של עדי לא הרפתה
מתודעתי. למעשה הייתי מאוהב בה אהבה עזה מרגע שהגיעה למקום.
אבל היה ברור לחלוטין, שלי אין שום סיכוי להשיגה. לא הייתי
מנהיג חברתי ולא היו לי כישורים יוצאי דופן להבליט את נוכחותי
בסביבה. שמרתי מרחק ממנה, כדי לא לעשות צחוק מעצמי בעיני החברה
במקום. אך דמותה רדפה אותי לכל אשר פניתי, אם בכיתה ואם בחדר
האוכל. החלק הקשה היה בלילות, כשהייתי חולם עליה רוב שעות
השינה ובבוקר מקיץ באכזבה נוראה, משהתברר שזה היה רק חלום. קשה
מאוד היה לחזור מדי בוקר למציאות העגומה ולחיות את החוויה של
אהבה נכזבת. הייתי ילד בודד. הוריי התגרשו זה מכבר ובאו לבקרני
לעתים רחוקות. קשר אישי היה חסר לי מאוד ולכן ציפיתי בכיליון
עיניים לסיום הלימודים וליום הגיוס לצבא. אולי שם, חשבתי, אוכל
למצוא את מקומי ויעודי בחיים.

באמצע שנת הלימודים קרתה תפנית מפתיעה. יובל עזב את בית הספר
והצטרף לאביו, שעבר לגור בחו"ל. בנימין נשאר לבד והתחיל לחפש
לו תחליף להערצה ולהאדרה. מוזר ככל שזה יהיה, נבחרתי להיות
מושא להערצתו. בעזרת קשרים בהנהלה, שלא הייתי מודע להם כלל,
הצליח להעביר את שכני הקבוע לחדר אחר ותפס את מקומו לידי. חיי
השתנו בבת אחת מהקצה אל הקצה. בנימין דאג שאני אהיה המנהיג הבא
ופעל ללא לאות להאדיר את שמי בכל בית הספר. ואמנם, מעמדי במקום
התחיל להשתנות באופן מדהים. לא עבר זמן רב ונבחרתי למנהיג החדש
של הבנים. פתאום מספר התלמידים שחיפשו את קרבתי גדל באופן
משמעותי. השפעתי החברתית קיבלה ממדים בלתי רגילים. היה עליי
להחליט על מועדם של אירועים שונים, וגם בשאלות כלליות וחברתיות
ציפו להחלטותיי. לפעמים שימשתי כמפשר בכל הקשור ליחסים בין
תלמידים יריבים בכל הכיתות. הפלא היה שפנו אליי גם בשאלות
הקשורות ללימודים עצמם. כולם קיבלו את פסיקותיי והרגשתי הייתה
בשמיים.

התנהגותי הכללית השתנתה ללא הכר. קומתי הזדקפה ותחושת הכבוד
שרחשו התלמידים כלפיי השפיעה על כל דרכי החשיבה שידעתי בעבר.
גם בלימודים חל שינוי מהותי לטובה. נעשיתי נשוא להערצת כולם,
כולל הבנות. במיוחד התעניינה בי אהובתי משכבר הימים - עדי.
בהתחלה עשתה לי עיניים והשתדלה להימצא על ידי לעתים הולכות
וקרבות. עלם צעיר עם הורמונים טבעיים לא יכול להתעלם
מרמיזותיה. לא עבר זמן רב והיחסים בינינו הלכו והתהדקו. הפכנו
לזוג ידוע ומוכר בכל בית הספר. בימי שישי, כאשר רוב התלמידים
נסעו למשפחותיהם אני נשארתי בפנימייה, כי לא היה לי לאן ללכת.
וראו זה פלא - גם עדי נשארה ולא יצאה לביתה, היא העדיפה להשאר
אתי. בילינו יחד בחדרי את כל סוף השבוע. היה נפלא, החיים נעשו
מופלאים.

סוף סוף השגתי את אהובת נפשי. נוצר שיפור משמעותי בלימודיי
והציונים היו בהתאם - מעולים בכל המקצועות, הכול בזכות הפיכתי
למנהיג חברתי. ממש לא ייאמן! אכן, עמוק בתוכי הבנתי שאני חייב
את השינוי המרשים לידידי הקרוב - בנימין. הוא זה שגילה בי את
הפוטנציאל הבלתי מודע למנהיגות ואת הכישרון הנסתר שפרח והביא
לידי מימוש את הסיטואציה המוזרה שאליה נקלעתי. הערכתי לבנימין
גברה וכיבדתי את נאמנותו אליי מאוד מאוד. הפכנו לחברים בלב
ובנפש עד לסוף שנת הלימודים. לאחר שהתגייסנו והופנינו לתפקידים
שונים, התרופף הקשר. הוא ודאי מצא מושא אחר להאדירו למעמד של
מנהיג חברתי. עם עדי נפגשתי עוד כמה פעמים, אבל האהבה חלפה
משני הצדדים וגם קשר זה נותק לבסוף. כנראה בגלל העובדה שכבר לא
הייתי מנהיג חברתי!

עשרים שנה לאחר מכן תהיתי, מה עלה בגורלה של מלכת הכיתה.
הסקרנות לגבי הקורות אותה רדפה אותי שנים רבות. יום אחד נתקלתי
במודעת אבל בעתון:

בצער רב אנו מודיעים על מותה ללא עת של עדי קלדרון.
ההלוויה תצא בשעה 14:00 מביתה שברחוב תושיה 17 בשיכון הוותיקים
בחדרה.

קראתי את המודעה ורעד עבר בגופי. החלטתי לגשת לראות במה מדובר.
האם באמת מדובר בעדי זאת שאהבתי והערצתי כל כך. נסעתי לשיכון,
עליתי לקומה השנייה. על הדלת אכן היה רשום עדי קלדרון. צלצלתי,
פתחה לי את הדלת חנה, חברתה הטובה עוד מימי בית הספר. היא
הכירה אותי מיד והזמינה אותי להיכנס. ישבתי על הספה היחידה
שהייתה בחדר. הסתכלתי סביבי וראיתי הרבה תמונות של עדי בחברת
גברים שונים - רובם ככולם ידועים בציבור, כראשי ערים, ראשי
מפלגות ושרי ממשלה,  כולם מנהיגים חברתיים בהווה ובעבר.
חנה סיפרה שבסוף ימיה היא ניסתה להשתנות ולקיים קשר קבוע כדי
להקים משפחה. אך הדבר לא עלה בידה - היא לא יכלה להשתחרר
מהאופי הבסיסי שהיה טבוע בה, משחר בריאתה, לחפש ולהתחבר אל
המנהיג החברתי הבא.